ייתכן שהמאמר מזכיר מפגשים קודמים בחיפה. כיום הייעוצים של ויקטוריה מתקיימים אונליין בלבד, בתיאום מראש.
מדוע ארכיטיפ ארטמיס צץ דווקא כשיש אדם טוב בסביבה, ופתאום נהיה צפוף מבפנים? אנשים מגיעים אליי עם זה לעיתים קרובות יותר ממה שחושבים. לא עם תלונה על בדידות, אלא עם גירוי כמעט פיזי: כותבים לי לעיתים קרובות מדי, מצפים לי בצפיפות רבה מדי, קשה לי לנשום כשהאהבה הופכת יומיומית.
אני לא לוקחת כאן את היער באופן מילולי. אני מדברת על צורה. על אותה צורה שחוזרת במיתוס, במפה האסטרולוגית, בהצבה מערכתית, בגוף ואפילו באופן שבו אדם מנהל כסף. תחילה נוצר גבול, ואז מופיעה נשימה. בקבלה זה מזכיר את הצמצום – התכווצות כדי שיווצר מקום בכלל. בפיזיקה, מערכות פתוחות שומרות על סדר לא בגלל שהכל מושלם, אלא בגלל שיש להן ממברנה עובדת. פריגוז'ין היה קורא לזה מבנה דיסיפטיבי. בטארוט אני קוראת לזה לא תחזית, אלא דפוס כוחות.
ארכיטיפ ארטמיס עוסק בדיוק בממברנה הזו. לא בקור ולא במלחמה עם אינטימיות. אלא ביכולת לשמר את היער הפנימי – חלק בנפש שאסור להיכנס אליו עם מגפיים, אפילו מתוך אהבה.
ואם לא מזהים את הצורה הזו בזמן, האדם הופך אותה לשריון, או מוסר אותה לראשון שדורש בקול רם יותר להתקרב. שתי האפשרויות עולות ביוקר.
ארכיטיפ ארטמיס וצורת המרחק החי
כשאני מסתכלת על הארכיטיפ הזה, חשוב לי לא להיתקע בגרסה הבית ספרית של המיתוס. כן, ארטמיס קשורה לציד, לירח, לבתוליות, לעצמאות. אבל אם מסירים את הקישוטים התרבותיים, נשאר דפוס מדויק יותר: תשומת לב שאינה רוצה להיות מנוכסת. זה דבר עדין מאוד. אישה כזו מכונה לעיתים קרובות קרה, למרות שלמעשה היא יכולה להיות בעלת רגשות עמוקים. אהבה אינה זרה לה. פלישה זרה לה.
כאן חשיבה טופולוגית עוזרת. אותו דפוס נראה במילונים שונים. אצל היונגיאנים זהו ארכיטיפ הנשיות האוטונומית. בהצבות מערכתיות של הלינגר זה יכול להיראות כסדר שהופר פעם על ידי קשר הדוק מדי, שלאחריו הצאצאים מבלבלים אהבה ושליטה. בקבלה זו אינה פעולת סירוב, אלא הגבלה מדויקת, שדרכה מגיעה צורה. ללא צמצום אין כלי. ללא כלי, השפע אינו נשמר. שפע כאן אינה מילה יפה על שפע, אלא יכולת המערכת להכיל את הבא: רגשות, כסף, אינטימיות, אחריות.
אני מסבירה זאת לעיתים קרובות באמצעות הלמניסקטה. העבר והעתיד מחזיקים זה את זה, כמו לולאה. אם בעבר אינטימיות נחוותה ככיבוש, הגוף בונה מראש עתיד של בריחה. והבריחה הזו מאשרת אחר כך את האמת הישנה: רואה, מסוכן בסביבה. האדם כאילו חי בתוך לולאה המשחזרת את עצמה, שבה כל מגע חדש משרת את החרדה הישנה. מאגיה בהבנתי מתחילה שם, שבו אנו עומדים בנקודה שבין הקשתות הללו ומבחינים: זה לא גורל, זו צורה שניתן לראות ולכוונן מחדש.
כאשר ארכיטיפ ארטמיס חי, הוא מעניק קוהרנטיות. מילים, גוף, בחירה וקצב חיים מתחילים לחפוף. האישה אינה נמסה במצב רוח של אחר, אינה מבטיחה יותר ממה שהיא יכולה, אינה בונה יחסים מתוך רחמים ואינה מוכרת את זמנה במחיר אשמה. הדעת שלה – נקודת הידע דרך ניסיון – פועלת בבהירות: זה שלי, זה של אחר, כאן אני מוכנה להיפתח, וכאן צריך לסגת צעד לאחור.
כשהוא פצוע, קורה משהו אחר. במקום מרחק חי מופיעים בוז לצורך, בושה לבקש, ריחוק עצבני, הנאה להיעלם ללא הסברים, ולעיתים גם גאווה מוזרה בכך שאין צורך באף אחד. אבל אם אין צורך באף אחד בכלל, זו כבר לא חופש. זו צורת הישרדות.
קרוב אליי דימוי האַיִן כמקור שממנו אין צורך להשמיע רעש מיד. מקום ריק אינו תמיד עני. לפעמים הוא נחוץ כדי לשמוע את עצמך לפני התגובה. ארטמיס יודעת לעמוד בהפסקה הזו. לא כעונש לאחר, אלא ככבוד לשמיעה העצמית.
היכן ארכיטיפ ארטמיס נשמע בגוף, באהבה ובפרנסה
הגוף חושף את הדפוס הזה לפני הראש. אצל אדם מתכווצת הלסת אם מתקרבים אליו יותר מדי. נהיה יבש בגרון כשצריך לבקש עזרה. מופיע כעס אחרי הודעה עדינה, למרות שההודעה עצמה הייתה מתחשבת. לפעמים כואב הגב התחתון רק מהמחשבה שצריך לתאם את סוף השבוע. אני לא רומנטיזציה של סימנים כאלה. הגוף הוא השפה הראשונה שאינה משקרת.
באהבה, ארכיטיפ ארטמיס מתבטא לעיתים קרובות לא במי שהאדם בוחר, אלא במה שהוא עושה בשלב השני, כשהיחסים מרעיון יפה הופכים לקצב. לפני האינטימיות הכל יכול להיות זוהר: עניין, כימיה, שיחה חכמה, משיכה חזקה. ואז מתחילים דילוגי הודעות, עסוקות פתאומית, גירוי משאלות טובות, צורך דחוף לעסוק בעבודה או בניקיון. האדם נסוג לא בגלל שלא הייתה אהבה. הוא נסוג בגלל שהטריטוריה הפנימית שלו אינה עומדת בנוכחות אחר ללא איום לאבד צורה.
גם בעבודה הארכיטיפ הזה בולט מאוד. אנשים כאלה לעיתים קרובות מוכשרים במשימות יחידניות, מתארגנים במהירות במשבר, יודעים לראות מטרה בבירור. אבל קשה להם לקבל תשלום ללא תחושת חובה, קשה להם להעביר משימות, קשה להם להישאר בצוות אם יש בו הרבה רעש רגשי. במקביל הם יכולים להתלונן על פרנסה לא יציבה. וכאן חשוב לא לפשט את השיחה לכסף. פרנסה היא לא רק רווח, אלא הדרך שבה החיים עוברים דרך הכלי שלכם. אם כל כניסה נחווית כפלישה, אז גם כסף, גם אהבה, וגם עזרה יקפצו מאותו מגן פנימי.
באחד מימי החמסין הגיעה אליי לסטודיו בחיפה רדה מרחובות, מתורגמנית, מאוד מרוכזת, מאוד מדויקת. היא אמרה משפט שזכרתי היטב: אני לא מפחדת מגברים, אני מפחדת שישכנו אותי בלוח זמנים של מישהו אחר. מערכות היחסים שלה חזרו על עצמן לפי אותה תבנית. כל עוד הגבר היה במרחק, הכל הלך בחום. ברגע שהוא התחיל להתעניין בשגרת יומה והציע יציבות, רדה איבדה את הרצון. במקביל, היא לא שלחה חשבוניות ללקוחות במשך שבועות, למרות שעבדה הרבה. הכסף כאילו גם דרש להכיר בקשר.
לא עשינו מזה דרמה ולא חיפשנו אשם בתנועה אחת. תחילה ביקשתי ממנה לתאר את הגוף, כשמישהו שואל: את בבית, את פנויה, אכלת? התברר שבחזה שלה לא הייתה רוך, אלא חישוק מתכת קשה. אחר כך הסתכלנו על הרקע המשפחתי. במערכת שלה, נשים שילמו על חופש בבדידות, ועל אינטימיות – בחובה לסחוב על עצמן את חייו של אחר. שושלת היא שדה שבו המודרים חוזרים דרך סימפטום. אם פעם הזכות לקצב משלה נלעגה או נענשה, הצאצא לפעמים מגן עליה בחריפות רבה מדי, גם במקום שבו אין כבר איום.
רדה ציירה ללא מילים חלקת אדמה עגולה ומסביבה גדר כלונסאות. מבחוץ היו חצים, אבל חלק מהחצים יצאו מבפנים החוצה. זהו רגע חשוב. הארכיטיפ לא רק הגן עליה. הוא תקף מראש את האפשרות לקשר. בכתיבה חופשית צף קולה של סבתא: אל תתרגלי, אחר כך בכל מקרה ייקחו. ולצידו קול אחר, ילדותי לגמרי: אם אני נחוצה, ייקחו אותי בשלמותי. לאחר מכן התברר מדוע גם יחסים וגם תשלום עוררו את אותו מתח. כל חילוף נחווה ככניסה לטריטוריה.
לא ניסינו להפוך את רדה לאדם אחר. היא לא הייתה צריכה להיות רכה יותר למען רעיון האינטימיות. היא הייתה צריכה להפריד את הגבול החי מההקדמה הפנימית הפאניקית. כעבור שבועיים היא כתבה לגבר משפט פשוט: חשוב לי ערב ללא התכתבות, אבל אני לא נעלמת. ובאותו יום שלחה שלוש חשבוניות שדחתה. זו פעולה קטנה, אבל כך בדיוק משתנה הצורה. לא בהבטחה לחיים חדשים, אלא בתנועה מדויקת לכיוון קוהרנטיות גדולה יותר.
ומה אם החופש שלכם נשען לא על כוח, אלא על פחד מנשימה של אחר לידכם?
תרגול: לבדוק את ארכיטיפ ארטמיס ללא הטעיה עצמית
את התרגול הזה אני נותנת למי שרוצה לא תיאוריה, אלא מגע ישיר עם עצמו. הוא לוקח כארבעים דקות. צריך דף נייר, עיפרון פשוט, שני עפרונות צבעוניים או גירים, מעטפה, חפיסת טארוט אם יש לכם, וכל חפץ קטן בעל משקל – מפתח, אבן, מטבע או שטר. אל תערכו, אל תרככו. ככל שזה גס וישר יותר – כך זה מדויק יותר.
-
התקרקעות דרך חפץ וגוף. שבו ביציבות. הניחו את חפץ המשקל בכף יד שמאל. כף יד ימין – על החזה. אל תחפשו רגשות יפים. שאלו את עצמכם: מה קורה לי כשרוצים ממני סדירות, תשובה, מעורבות? ואז אמרו בקול שלוש משפטים פשוטים: כותבים לי, מצפים לי, סומכים עליי. אחרי כל משפט שימו לב לגוף. איפה הוא מתכווץ? גרון, בטן, אגן, לסת, גב? רשמו רק עובדות: קור בכפות הידיים, יובש בפה, כובד בעורף. אל תפרשו.
-
ציור ללא מילים. קחו דף לרוחב. את החלק השמאלי קראו לעצמכם הטריטוריה שלי, את הימני – העולם החיצוני, אבל אל תחתמו דבר על הדף. בצבע אחד ציירו את הטריטוריה שלכם, ובצבע אחר – את מה שמתקרב אליה. אל תחשבו על יופי. היד יודעת לבד. אם יוצאת גדר, ציירו גדר. אם יוצאים מים, ציירו מים. אם היד רוצה למחוק, מחקו. כאן חשוב לא העלילה, אלא הגיאומטריה: כמה מקום אתם נותנים לעצמכם, איפה המעברים, איפה המבוי הסתום, מאיפה מגיע הלחץ, האם יש שער קטן, האם יש מגדל שמירה, האם יש לפחות כניסה חיה אחת.
-
כתיבה חופשית בקולות. כוונו טיימר לשבע דקות. כתבו ביד, ללא הפסקה, בתורם משלושה קולות. הראשון – קול הפחד. הוא מתחיל כך: אם אתן להתקרב, אז… השני – קול השושלת. הוא מתחיל כך: במשפחה שלנו על אינטימיות משלמים… השלישי – קול ארטמיס. הוא מתחיל כך: אני שומרת עליך מפני… אל תהפכו את זה ליצירה ספרותית. אם בא לכם לכתוב בגסות, כתבו בגסות. אם עולה בושה, שימו לב לבושה והמשיכו. כאן בדרך כלל צץ גרעין הדפוס.
-
חמישה קלפי טארוט. אם יש לכם חפיסה, פרסו חמישה קלפים בשורה. עמדה ראשונה – מה אני באמת מגינה. שנייה – מאיזה מבט אני עדיין מתחבאת. שלישית – היכן הגבול שלי חי ומתאים. רביעית – היכן הוא הפך לכלא. חמישית – פעולה אחת לשבעת הימים הקרובים. אל תפתחו את ספר המשמעויות. קלפי טארוט הם ארכיטיפים, לא ניבוי לעתיד. הסתכלו על הזיהוי הגופני הראשון: התכווץ, התחמם, רציתם להתווכח, רציתם להסיר את הקלף. זהו החומר.
-
משפט פעולה. עכשיו כתבו משפט אחד שמחבר גבול וקשר. לא סירוב ולא כניעה, אלא צורה עובדת. לדוגמה: אני צריכה יום שקט, ואחריו אני חוזרת. או: אני מוכנה לדון בתשלום, אבל לא מוכנה לענות בלילה. או: אני רוצה להיות קרובה, אם ה'לא' שלי יישמע ללא עונש. המשפט צריך להיות קצר וניתן להגייה.
-
איטום. קפלו את הציור והכתיבה למעטפה, חתמו תאריך. אם אפשר, הכניסו לשם חפץ קטן בעל משקל, שאיתו ישבתם בהתחלה. פתחו את המעטפה כעבור חודש, אחרי מצב אמיתי אחד ביחסים או בעבודה, שבו נאלצתם להגדיר גבול. הסתכלו לא על אם הפכתם נוחים יותר, אלא על אם האנטרופיה הפנימית פחתה. האם היה פחות כאוס אחרי 'לא' כנה. האם הופיעה יותר נשימה אחרי 'כן' ברור.
אם אין חפיסה, את השלב הרביעי אפשר להחליף בחמישה פתקים קטנים. על כל אחד כתבו את עמדת השאלה ושלפו בעיוורון אסוציאציה אחת ממילים שהוכנו מראש: יער, דלת, מים, סכין, ירח, בית, חשבון, עקבה, חץ, גשר. המשמעות היא אותה דבר – לא ניתוח מלמעלה, אלא מפגש עם דפוס הנפש שלכם.
התרגול הזה טוב בכך שהוא לא מכריח אתכם להיות רכים יותר או קשוחים יותר. הוא מחזיר לנקודת הבחירה. וזו כבר מאגיה של תודעה במובן המעשי ביותר.
כאשר ארכיטיפ ארטמיס הופך לשריון
ישנם כמה סימנים שעל פיהם אני מבינה שלפניי כבר לא גבול חי, אלא שריון. הראשון – האדם אינו יודע לקבל עזרה ללא גירוי. השני – כל תלות נחווית כהשפלה, אפילו הדדיות טבעית. השלישי – מופיע בוז נסתר כלפי אלה הזקוקים לחום ואישור. הרביעי – מיניות חיה בנפרד מאמון, כאילו הגוף מסכים להתקרב, אך הנפש אינה מסכימה. החמישי – האדם מתגאה בכך שהוא סוחב הכל לבד, למרות שבפנים אין כבר כוח.
כאן כדאי לזכור את המרכבה, או האופנים, כדימוי של תמיכה ניידת. גלגל בתוך גלגל נשמר לא על ידי קשיחות, אלא על ידי כוונון הדדי של חלקים. אם המערכת דחוסה מדי, היא מפסיקה להיות חיה. נגאנטרופיה נוצרת לא משליטה מוחלטת, אלא מארגון נכון של חילופין. במילים פשוטות, כדי לשמור על עצמך, אין צורך לאטום את כל הכניסות. צריך ללמוד להבחין מי נכנס, באילו תנאים ובאיזה מחיר.
לפעמים מאחורי השריון עומדת חווית בושה ילדותית. לפעמים – זיכרון שושלתי, שבו אישה נענשה על קצב משלה. לפעמים – פשוט סדרת חזרות, שלאחריהן הנפש החליטה לא להסתכן יותר. אני לא אוהבת פסקי דין מהירים. קרוב אליי יותר דיוק. לא כל מרחק הוא טראומה. לא כל רצון להיות לבד מעיד על פחד. אבל אם אחרי כל אינטימיות אתם רוצים להיעלם, אם אחרי כל קבלת כסף אתם רוצים להחזיר מיד לכולם, אם אחרי כל הודעה טובה הגוף מתכווץ חזק יותר מאשר אחרי הודעה רעה, אז הצורה מבקשת תשומת לב.
לי, ויקטוריה רומר, חשוב דבר פשוט אחד: חופש אינו חייב להיות בודד. ארכיטיפ ארטמיס בצורתו הבוגרת יודע לא רק ללכת ליער, אלא גם לחזור משם ללא אשמה וללא מסכה. הוא בוחר בקשר, מבלי למסור את הטריטוריה כולה. וזו כבר לא הגנה מפני החיים, אלא דרך להיות בהם במדויק.
אם תרצו לרענן את המיתוס עצמו, תוכלו לעיין במידע ניטרלי על ארטמיס. ואם דרך מעשית קרובה לכם יותר, אני אוספת חומרים וכלי עבודה ב-LiveMagia, פריטים לעבודה אישית – בחנות המכשפות, ותוכניות לימוד ארוכות מתקיימות בבית הספר של ויקטוריה רומר.
אני עובדת עם הקהילה דוברת הרוסית בישראל, בחיפה, בסטודיו ברחוב העלייה השנייה 22, בטחנת הטמפלרים. אם זיהיתם בטקסט הזה את הדפוס שלכם ורוצים לפרק אותו לעומק – דרך טארוט, נומרולוגיה, קריאה גופנית והקשר שושלתי – ניתן לכתוב לויקטוריה בוואטסאפ.
שאלות נפוצות
האם ארכיטיפ ארטמיס קיים רק אצל נשים?
לא. דפוס זה יכול להתקיים גם אצל גברים וגם אצל נשים. מדובר לא על מין ביולוגי, אלא על דרך לארגן גבול, חופש ומגע. פשוט בסיפורים נשיים הוא בולט יותר בגלל ציפיות תרבותיות מאינטימיות וטיפול.
אם אני אוהבת בדידות, זו כבר בעיה?
לא. אהבת בדידות כשלעצמה בריאה. השאלה היא אחרת: האם אתם בוחרים בשקט או נמלטים בו מכל מגע חי? אחרי התבודדות יש לכם יותר כוח או יותר ריקנות? התשובה בדרך כלל נשמעת בגוף די מהר.
האם ניתן לעבד דפוס זה רק באמצעות טקס או פריסה?
לפעמים פריסה או פעולה טקסית פותחות דלת מדויקת, אך שינוי יציב דורש לעיתים קרובות מספר שכבות בו זמנית: גוף, דיבור, היסטוריה משפחתית, החלטות יומיומיות. לכן אני אוהבת לשלב עבודה סמלית עם צעדים מאוד קונקרטיים ביחסים ובכסף.
