ארכיטיפ פרספונה: בין הסכמה לרצון

ייתכן שהמאמר מזכיר מפגשים קודמים בחיפה. כיום הייעוצים של ויקטוריה מתקיימים אונליין בלבד, בתיאום מראש.

שמתם לב איך אדם אומר: "לא אכפת לי", ובאותו רגע הכתפיים שלו עולות עד לאוזניים? את ארכיטיפ פרספונה אני מזהה בדיוק כך – לא מתוך מיתוס מספר, אלא מתוך הרגע השקט הזה, שבו הבחירה כבר כאילו נעשתה, אבל לא על ידך.

בקהילה דוברת הרוסית בישראל זה נפוץ יותר ממה שנדמה. מעבר דירה, שפה, הורים במדינה אחרת, ילדים שכבר מדברים עברית מהר יותר מאיתנו, עבודה שנסמכת על משמעת, ובפנים עדיין חיה האינטונציה הישנה: אל תתווכח, אל תתפוס הרבה מקום, חכה שיבחרו בך. בחמסין דברים כאלה נשמעים בבהירות מיוחדת – הגוף מתעייף מלשמור על נימוס.

אני לא אוהבת להתבונן בסמל כמו במוצג מוזיאוני. מעניינת אותי יותר הצורה שחוזרת על עצמה בשפות שונות. באופטיקה היונגיאנית זהו ארכיטיפ. בטארוט זו יכולה להיות קשירה של הכוהנת הגדולה, מוות ויום הדין. בקונסטלציות משפחתיות של הלינגר – סבך של נאמנות בין שני שדות. בקבלה – מעבר דרך הדעת, הספירה הנסתרת של הידע, שבה השם הישן כבר צר, והחדש עדיין לא יציב. בקורס שלי "מאגיית התודעה" הייתי אומרת אפילו פשוט יותר: זו הלמניסקטה, לולאה שבה העבר והעתיד יוצרים זה את זה דרך נקודת הקשב. הקסם מתחיל שם, היכן שהאדם עומד בנקודה זו לא במקרה, אלא בכוונה.

ארכיטיפ פרספונה ולולאת הבחירה

כשאני אומרת "ארכיטיפ פרספונה", אני לא מתכוונת לדימוי של "ילדה טובה" ולא לעלילה על חטיפה כדרמה יפה. אני מתכוונת לצורת חיים שבה האדם קיים בין עולמות ובמשך זמן רב מדי אינו מכיר בכך שיש לו קול משלו. כלפי חוץ הכל יכול להיראות בסדר: יש עבודה, יש מערכות יחסים פורמליות, הקרובים לא מתלוננים. אבל במרכז עומדת לא בחירה, אלא הסכמה.

זהו הבדל דק. בחירה נעשית על ידי מבוגר. הסכמה נעשית לעיתים קרובות על ידי אותו חלק שחושש לאבד אהבה, תמיכה או שייכות. בעבודה מערכתית אני רואה כאן את ההיגיון הישן של השושלת: אם אהיה נוחה, לא יוציאו אותי. אם לא אבקש יותר מדי, אשמור על הקשר. אם אתאים את עצמי, לא אהרוס את הסדר. אבל הבעיה היא שסדר כזה כבר נושא בתוכו סדק. מה שהוצא עדיין חוזר – דרך סימפטום, דרך עלבון, דרך אדישות פתאומית, דרך עיכוב בלתי מוסבר בכסף.

במקום הזה שפת הקבלה מועילה לי. יש צמצום – התכווצות שממנה בכלל מתאפשרת צורה. ללא צמצום אין כלי. אבל אם אדם חי רק ככלי לרצון זר, השפע לא נשמר, הפרנסה הופכת קרועה, והחיים הפנימיים מתרוקנים. אז "שום דבר נורא לא קורה", אבל כל הזמן חסר משהו: אנרגיה, רצון, טעם לדרכו שלו.

ארכיטיפ פרספונה מופיע לעיתים קרובות אצל אלה שהתרגלו להתקיים על גבול שני מצבים. בבית קוד אחד, בחוץ אחר. עם אמא קול אחד, עם הבעל שני, בעבודה שלישי. בפנים כאילו יש מעלית שנוסעת כל הזמן בין למעלה ולמטה, אבל באף קומה האדם לא פורק את המזוודה. מכאן התחושה המוזרה: אני כאילו חיה, אבל לא נכנסת לחיים שלי.

מנקודת מבט טופולוגית זו אינה "חולשת אופי", אלא לולאה יציבה. בפיזיקה של מערכות מורכבות פריגוז'ין הראה שסדר נולד לא רק מיציבות, אלא גם מחוסר יציבות. מבנים דיסיפטיביים מופיעים היכן שהמערכת נאלצת להתארגן מחדש. נגאנטרופיה אינה מילה יפה, אלא עבודה של הרכבת צורה מתוך רעש. ובכן, ארכיטיפ פרספונה הוא הרגע שבו הצורה הישנה כבר לא מחזיקה, אבל החדשה עדיין לא נקראה בשם. ואם האדם מתחיל להקשיב למעבר הזה, ולא להשתיק אותו, מתוך הכאוס נאספת תצורה חדשה של חיים.

חשוב לי כאן הבהרה אחת. אני לא רומנטיזציה של כאב. אני לא חושבת שצריך בהכרח לעבור דרמה כדי להתבגר. אבל אני רואה שלוויתור על הקול העצמי יש מחיר. והמחיר כמעט תמיד נלקח מהגוף, מהאהבה או מהכסף. לפעמים משלושתם יחד.

לפעמים אני ממש אומרת לעצמי: ויקטוריה, אל תמהרי לפרש את הקלף. קודם הקשיבי היכן האדם ויתר על זכות ההחלטה. כי בדיוק שם נמצא הקשר.

כיצד ארכיטיפ פרספונה מתבטא באהבה ובכסף

באהבה צורה זו ניכרת במהירות. האדם בוחר באלה שלצידם צריך לנחש, לחכות, לסבול אי-ודאות. או מסכים למערכות יחסים שבהן נוכחותו נוחה, אך אינה מוכרת. או כל הזמן הופך ל"צד המבין", למרות שהוא עצמו זקוק מזמן לבהירות. מבחוץ זה יכול להיראות כסבלנות או בגרות. במהותו זו לעיתים קרובות ויתור על מקומו שלו.

הלינגר דיבר רבות על סדר האהבה. אני לא תמיד מסכימה עם האופן שבו רעיונותיו מפושטים באינטרנט, אבל עיקרון אחד נשאר עובד: כשאני עומדת לא במקומי, המערכת מתחילה לגבות מחיר. אם אדם מבוגר במערכת יחסים מדבר בקול של ילד שמבקש אישור לקרבה, הוא מפסיק להיות בן זוג. הוא הופך למי שמחכה לאישור.

בכסף ארכיטיפ פרספונה ניכר לא פחות. האדם יודע לעבוד, יודע להיות מועיל, אבל לא יודע לתפוס מקום של יוצר. הוא מתבייש לנקוב במחיר, דוחה חשבון, מחכה שהלקוח ינחש בעצמו לשלם יותר, חושש להיראות "מסחרי מדי". פרנסתו של אדם כזה לעיתים קרובות באה בגלים: פעם בשפע, פעם בחסר. לא בגלל שהוא עצלן או חסר כישרון, אלא בגלל שכסף לא אוהב סובייקטיביות מפוצלת. השטר מרגיש היטב אם ליד יש בעלים.

האם אפשר לגבות תשלום ברוגע, אם בפנים נשמע: "ילדה טובה לא מסבכת"?

אני זוכרת היטב את ניקה מאשדוד. היא הגיעה אליי לסדנה בחיפה ברחוב העלייה השנייה 22 עם תלונה שנשמעה עסקית: לקוחות מתמהמהים בתשלום, ובן הזוג במערכת היחסים כל הזמן "לא מוכן להחליט". אבל כשהתחלנו להסתכל עמוק יותר, התברר שבשתי העלילות פועלת אצלה אותה צורה. היא הקטינה את עצמה מראש לנפח בטוח. במכתבים ללקוחות ריככה את התנאים כאילו התנצלה על עצם עבודתה. במערכת יחסים קראה לשיחה ברורה "לחץ". הגוף באותו זמן חשף את האמת: הגרון התכווץ, וכפות הידיים התקררו כשניסתה לומר משפט ישיר.

לא עשינו שום דבר תיאטרלי. תחילה פשוט הפרדנו עובדות מנאמנות. למי בתוכה היה מפחיד להיות גלויה? קולו של מי חשב שבקשת תשלום הופכת אישה לקשוחה? היכן אהבה התבלבלה עם הקטנה עצמית? דרך קלפים, כתיבה ותגובה גופנית התברר שניקה שמרה במשך שנים על קשר עם השדה האימהי דרך ההרגל לא לתפוס מקום. עד שקשר זה לא נקרא בשמו, כסף ומערכות יחסים הסתובבו באותה שמיניה.

כאן עוזר לי דימוי הלמניסקטה. אנשים לעיתים קרובות חושבים שיש להם "חיים אישיים בנפרד" ו"עבודה בנפרד". אבל השדה מורכב יותר. האופן שבו אתם גובים תשלום קשור לעיתים קרובות לאופן שבו אתם מבקשים תשומת לב. האופן שבו אתם נכנסים לקרבה קשור לאופן שבו אתם עומדים על ערככם העצמי. העבר והעתיד אינם עומדים בתור זה אחר זה. הם קשורים זה לזה, ונקודת הקישור היא ההחלטה הנוכחית.

ארכיטיפ פרספונה אינו הופך אדם לחלש. הוא מראה את האזור שבו הכוח נמסר בתמורה לשייכות. ואם כך, אפשר להחזיר אותו. לא בכוח נגד מישהו, אלא בדיוק כלפי עצמך.

ארכיטיפ פרספונה בגוף ובקולות

הגוף כאן כנה יותר מכל ניסוח יפה. ראיתי פעמים רבות כיצד אדם מסביר באופן הגיוני את בחירתו, ובאותו רגע הבטן מתכווצת כאילו הוכרזה אזעקה בפנים. הגוף הוא השפה הראשונה שאינה משקרת. הוא אינו כותב אידיאולוגיה. הוא מראה את המחיר.

אם ארכיטיפ פרספונה פעיל, אני רואה לעיתים קרובות כמה סממנים חוזרים. הגרון כאילו אינו רוצה להעביר דיבור ישיר. הלסת התחתונה קפואה במסכה מנומסת. האגן הופך ל"רחוק", כאילו החיים מותרים רק מהלב ומעלה. או שהאדם מדבר ברכות, אפילו ברכות יתר, וכפות הרגליים כמעט אינן מרגישות את הרצפה. זו אינה אבחנה ואינה מיסטיקה לשם אפקט. זו דרך של המערכת לשמור על נאמנות ישנה.

לפעמים מאחורי זה עומדת חוויה טראומטית, לפעמים סיפור משפחתי, לפעמים תרחיש יומיומי מאוד: ילד הבין מוקדם שאושר המבוגרים תלוי במידת נוחותו. מאוחר יותר הילד הזה גדל, עובר דירה, מקים משפחה, לומד עברית, משלם משכנתא או שכר דירה, אבל בתוכו עדיין חי פקח שמווסת את רמת הנוכחות המותרת.

אני לא אוהבת את המילה "אמונות" כשמדובר בדברים כאלה. זה נשמע חלק מדי. קרוב יותר לי שפת הקולות. קול האמא אומר: "אל תתווכח, ויאהבו אותך". קול הפחד אומר: "אם תגיד ישירות, יעזבו אותך". קול הילדה הקטנה לוחש: "העיקר שלא יכעסו". קול החלק הבוגר לעיתים קרובות בקושי נשמע. הוא לא יודע לצעוק, אבל יודע לנקוב בעובדות. וכאשר קול זה מתחיל להישמע, השדה משתנה במהירות.

בשפה הקבלית הייתי אומרת כך: בין עין, הריק-מקור, לבין חיים מוגדרים, קיים מעבר צר. דעת אינה מדף עם ידע מוכן, אלא מקום שבו התודעה מפסיקה להיות רק השתקפות של ציפיות זרות. במעבר כזה תמיד יש חרדה, כי התפקיד הישן מתפרק. אבל בדיוק שם מופיעה המרכבה – לא כדימוי אקזוטי, אלא כיכולת לשמור על תנועה ללא התפרקות לחלקים. אופנים, גלגלי הראייה, מסתובבים, אבל המרכז אינו אובד.

אם לומר בפשטות, ארכיטיפ פרספונה בגוף מתבטא כחיים בחצי הדרך. לא לגמרי "לא", לא לגמרי "כן". לא לגמרי עזבה, לא לגמרי הגיעה. וכל עוד האדם לא ישים לב לחצי הטון הזה, ייראה לו שהבעיה בנסיבות, למרות שהצורה זהה.

אני לא חושבת שכל קשר כזה צריך להיפתר רק בקסם או רק בפסיכולוגיה. לפעמים נדרש טיפול. לפעמים בהירות משפטית. לפעמים עזרה רפואית, אם הגוף כבר משדר אותות. עבודה מאגית אינה מבטלת את המציאות. היא עוזרת לראות את דפוס הקשר ולהחזיר לעצמך את נקודת ההשפעה.

תרגול: ארכיטיפ פרספונה בבית

להלן טכניקה שאני נותנת לאלה שרוצים לא רק לקרוא על עצמם, אלא לתפוס את הצורה בידיים. היא דורשת 35-50 דקות. הכינו דפים, עיפרון פשוט או צבעי פסטל, מעטפה, עט וחפיסת טארוט. אם אין קלפים, עדיין ניתן לבצע את התרגול עד לשלב הרביעי.

שלב 1. הציבו גבול דרך הגוף.
שבו כך ששתי כפות הרגליים יהיו על הרצפה. משמאל הניחו כל חפץ שיסמל "בחירה זרה". מימין – חפץ שיסמל "הבחירה שלי". זה יכול להיות מפתח וכוס, אבן ונר, לא משנה. הניחו יד אחת על החזה, את השנייה מתחת לטבור. תחילה הסתכלו על החפץ השמאלי ואמרו בקול רם: "כאשר מחליטים בשבילי, גופי מרגיש…". אל תסבירו, אלא נקבו בתחושות: צריבה, קור, עמימות, ריקנות, רעד. אחר כך העבירו את המבט לחפץ הימני ואמרו: "כאשר אני בוחרת, גופי מרגיש…". אל תערכו, אל תרככו. ככל שזה גס וכנה יותר, כך זה מדויק יותר.

שלב 2. כתיבה חופשית ללא צנזורה.
הפעילו טיימר ל-7 דקות וכתבו בכתב יד את המשך המשפט: "כשאני מסכימה במקום לבחור, אני שומרת על…". לאחר מכן עוד 7 דקות למשפט השני: "אם אבחר בעצמי, אצטרך לאבד…". אל תקשטו את הטקסט. אל תתקנו שגיאות. אל תנסו להישמע חכמים. זו אינה עבודה ספרותית, אלא חשיפת הסכם פנימי.

שלב 3. ציור ללא מילים.
קחו דף נקי וציירו שני אזורים. אל תחתמו עליהם. תנו ליד שמאל, לצבע ולקו להראות בעצמם איך נראה שדה ההסכמה, ואיך – שדה הבחירה. אפשר לצייר דלתות, שורשים, מדרגות, מים, אבנים, כתמים, ספירלות. היד יודעת לפני הראש. כשתסיימו, הסתכלו: היכן יש יותר אוויר, היכן יש יותר לחץ, היכן יש כניסה, והיכן רק קיר. זהו חלק מדויק מאוד בתרגול, אל תדלגו עליו.

שלב 4. קולות בפנים.
על דף חדש רשמו ארבעה משפטים. רק בדיבור ישיר.
1) קול האמא או דמות מבוגרת אחרת: "…".
2) קול הפחד: "…".
3) קול הילד: "…".
4) קול החלק הבוגר: "…".
אל תכתבו "אני חושבת שיש לי אמונה". כתבו כמו בתיאטרון, בגסות ובאופן ספציפי. לדוגמה: "אל תבלטי", "תגידי אחר כך", "שקודם הוא יחליט", "אני מפחדת, אבל בכל זאת אנקוב במחיר". כשהקולות עומדים זה ליד זה, רואים מי באמת מנהל את ההחלטה.

שלב 5. פריסת טארוט של 5 קלפים.
נסחו את השאלה כך: "היכן אני מוותרת על בחירתי וכיצד להחזיר אותה ללא אלימות כלפי עצמי?" שלפו 5 קלפים לפי העמדות:
1) היכן ארכיטיפ פרספונה מופעל כעת?
2) מה אני חוששת לאבד אם אהיה ברורה יותר?
3) איזו עובדה נשללת השדה מבקש להכיר?
4) איזה גבול ישקם פרנסה, אהבה או כוחות?
5) איזו פעולה צריך לעשות ב-72 השעות הקרובות?
אל תפתחו את ספר המשמעויות. רשמו את הדבר הראשון שעלה בראשכם מדימוי הקלף. אם שלפתם, לדוגמה, חמישה מטבעות ומיד עלה לכם "מתבייש לבקש", זה כבר מספיק לעבודה.

שלב 6. איטום.
קפלו את המכתב, רשימת הקולות והציור למעטפה. כתבו עליה את התאריך ומשפט קצר: "אני מחזירה את זכות הבחירה". הניחו את המעטפה בצד ל-21 יום. לאחר 21 יום פתחו ובדקו לא את מצב הרוח, אלא את העובדות: היכן אמרתם ישירות יותר, היכן לא הסכמתם אוטומטית, היכן נקבתם במחיר, היכן עמדתם בהפסקה מבלי לברוח לנוחות.

שלב 7. פעולה קטנה בעולם החומר.
באותו יום עשו צעד ארצי אחד. שלחו חשבון. בקשו בהירות בשיחה. סרבו לשירות מיותר שאתם נושאים בחינם כבר זמן רב. הזיזו חפץ בבית כך שיפנה מקום לעבודתכם. מאגיה ללא פעולה הופכת במהירות להרגעה עצמית.

אם במהלך התרגול עולה אימה חזקה, זיכרונות של אלימות או מצב גופני קשה, עצרו וחפשו תמיכה אצל מומחה בתחום. כאן אין צורך בגבורה. דיוק חשוב יותר מהתגברות יפה.

היכן להמשיך לעבוד עם נושא זה

אם דרך זו של התבוננות בסמלים קרובה לכם – לא כקישוט, אלא כמפה עובדת של גיאומטריה פנימית, תוכלו לקרוא את החומרים שלי ב-LiveMagia. כלים לתרגול אני אוספת גם ב-חנות המכשפה, ועבודה מערכתית ומאגית עמוקה יותר אני מנהלת ב-בית הספר של ויקטוריה רומר. אם תרצו לרענן את המיתוס עצמו, תוכלו להציץ גם ב-המאמר על פרספונה, אבל הייתי בכל זאת חוזרת אחר כך לגוף ולעובדות חיי – שם הסמל מדבר בקול רם מכל.

ויקטוריה רומר עובדת אונליין בלבד, ומכירה היטב כיצד אצל דוברי רוסית בישראל משתלבים שושלת, הגירה, אהבה, כסף ותחושת מקום. אם זיהיתם בטקסט זה את הלולאה שלכם ורוצים לפרק אותה ללא ערפל מיסטי, ניתן לכתוב לוויקטוריה בוואטסאפ.