הסיפור של פנחס ויינברג: פיסול, טחנת קמח ומורשת

בעולם האמנות ישנם סיפורים המעוררים השראה בייחודיותם, ואחד מהם הוא סיפורו של פנחס ויינברג, הידוע בכינויו פיני. יליד 22 בפברואר 1936 בחיפה הציורית, פיני גילם רוח יצירתית שלא למד אמנות מספרים, אלא שאב חוכמה מהחיים ומאמנים. ללא השכלה פורמלית בתחום האמנות, הוא למד מהפסלים הישראלים יצחק דנציגר ורודולף לייכמן, וכן למד את רזי שיקום עתיקות ברשות העתיקות של ישראל. כך, בידיו, שרידים עתיקים שבו לחיים.

כישרונו של ויינברג לא נעלם מעיני איש: עבודותיו קישטו תערוכות מפריז ועד ירושלים, תל אביב, באר שבע וחיפה מולדתו. פסליו, המגלמים רגשות וסיפורים עמוקים, מצאו את מקומם בערים לוד ורמת גן, שם הם ממשיכים לעורר השראה בעוברים ושבים.

יצירתו המפורסמת ביותר של פיני היא האנדרטה בכיכר "מצפור יורדי הים" בחיפה. זהו מקום שבו היסטוריה וזיכרון שזורים זה בזה, המוקדש לימאים של צי הסוחר הישראלי שאבדו במעמקי הים. האנדרטה, כספינה מסוגננת המכוונת את חרטומה לשמיים, ניצבת כסמל לתקווה ולזיכרון נצחי. לידה ממוקמים לוחות עם שמות הימאים האבודים, כאילו חקקו את שמותיהם לנצח בהיסטוריה.

סיפורו של ויינברג קשור קשר בל יינתק לטחנת הקמח הייחודית בחיפה, ברחוב העלייה השנייה 22. בניין זה, הראשון בשכונת בת גלים ונבנה בשנת 1874, שרד מאות שנים, והשתנה מטחנת קמח לבית אמנות. בעליו המקורי, גרמני מהמושבה הגרמנית בחיפה, קלטנבך, הפך אותה מטחנת רוח לטחנת קיטור כדי להתמודד עם גחמות מזג האוויר. טחנה זו, ששירתה בתחילה רק את המושבה הגרמנית, הפכה למרכז משיכה לתושבי הכפרים הערביים הסמוכים ואף ליישוב היהודי המרוחק זכרון יעקב.

פיני ויינברג החיה את טחנת הקמח הזו בשנת 1977, והפך אותה למשהו יותר מסתם מגורים. כל פינה בבניין בן חמש הקומות הזה, עם חדרים שהולכים וקטנים, כאילו מספרת את סיפורה שלה. מקום זה, שבו יצר את יצירותיו ושמר את העתיקות האהובות עליו, הפך לקפסולת זמן השומרת את מורשתו.

לאחר מותו של ויינברג בשנת 2017, מצא ביתו בעלים חדשים בדמותם של מארק וויקטוריה רומר. זוג צעיר זה לקח על עצמו את המשימה להפוך את טחנת הקמח לבית-מוזיאון ויינברג, תוך המשך תשוקתו לעתיקות. כעת מקום זה – לא רק שומר פסליו ויצירות האמנות שלו, אלא גם מרכז למחקרים אזוטריים בהנהגת ויקטוריה. בבית זה, העטוף באווירה של מיסטיקה והיסטוריה, ניתן לחוש את הקשר בין הזמנים ולהתעמק ב"מאגיית החיים".

טחנת קלטנבך, שהפכה לביתו של פיני ויינברג וכעת לבית-מוזיאון של משפחת רומר, ניצבת כעדות לרצון היצירתי האנושי וליכולת להפוך היסטוריה לאמנות.