חודש תשרי: הסף שבו נשמעת הבחירה

ייתכן שהמאמר מזכיר מפגשים קודמים בחיפה. כיום הייעוצים של ויקטוריה מתקיימים אונליין בלבד, בתיאום מראש.

למה דווקא על סף הסתיו כל כך קשה לשקר לעצמך? חודש תשרי מביא לי כל שנה את אותה תחושה: כאילו האוויר נהיה צפוף יותר, המילים – יקרות יותר, וכל מה שלא נאמר במשפחה ובתוכך מתחיל להישמע חזק יותר. לא בהכרח באופן דרמטי. לפעמים כמעט בלחישה. אבל קשה לפספס את זה.

אני חיה ועובדת בחיפה, ובשבועות האלה אני מרגישה במיוחד את הקצב הישראלי: החום עוד לא עזב, חמסין יכול לחזור פתאום, החנויות מתעוררות לחיים לפני החגים ואז קופאות, אנשים נוסעים להורים, עורכים שולחנות, משלימים, רבים, סופרים כסף, זוכרים את המתים, מבטיחים לעצמם להתחיל אחרת. מבחוץ זה נראה כמו לוח שנה. מבפנים – כמו מבחן לדיוק פנימי.

קרוב לי להתבונן בתקופות כאלה באופן טופולוגי: דרך צורה שחוזרת על עצמה בשפות שונות. בקבלה זהו הצימצום – התכווצות לפני התגלות. בטארוט – הרגע שבו הארכיטיפ לא מאפשר לרוץ במסלול הישן. בגישת ההעמדות של הלינגר – חזרתו של המודר דרך סימפטום. בפיזיקה של מערכות מורכבות, אם ניקח את האנלוגיה של פריגוז'ין – צמיחת סדר על גבול אי-היציבות. אני לא פיזיקאית ויכולה לטעות בניסוחים, אבל הדימוי נראה לי מדויק: צורה חדשה לא נוצרת מנוחות, היא מתגבשת היכן שהישן כבר לא מחזיק.

לכן, עבורי חודש תשרי הוא לא רק רצף של חגים. זהו מעבר צר שבו העבר והעתיד מתחברים דרך נקודת ההכרה. בבית הספר שלי אני קוראת לנקודה זו לֶמְנִיסְקָטָה: לולאה שבה מה שהיה ומה שיהיה יוצרים זה את זה הדדית. הקסם מתחיל לא היכן שאדם מפנטז יפה, אלא היכן שהוא מסוגל לעמוד בנקודה זו בכוונה.

חודש תשרי ומעבר הצורה הצר

כשאני חושבת על תשרי, אני לא מתחילה ברשימת תאריכים. אני קודם כל שומעת את הקצב. התכווצות, דין, הפסקה, דירת ארעי, הרכבה. ראש השנה נותן דחף לבחינה מחודשת, יום כיפור הופך את הדחף הזה לכנה ביותר, סוכות מתרגם הכל לצורה של בית שביר, שאינו נשען על קירות, אלא על יחס נכון לפגיעות. אלה אינם שלושה אירועים נפרדים. זוהי דמות אחת, המתפתחת בכמה שכבות.

בשפת הקבלה קל לראות כאן תנועה מאין – הכלום כמקור – לצורה שאינה קולטת את כל האור בבת אחת. תחילה צימצום, צמצום. אחר כך היכולת להכיל. אחר כך שפע, ירידת שפע, אך לא כזרם מופשט, אלא כדבר שנשמר על ידי הכלי. וכאן מתחיל גם נושא הפרנסה הבוגר. לא רק כסף כסכום, אלא היכולת לקבל, לחלק, לא לשפוך ולא לקפוא מפחד.

רבים חשים בתשרי חרדה ומנסים להשתיק אותה במהירות באמצעות עשייה: עוד קנייה, עוד שיחה, עוד נסיעה, עוד ניסיון דחוף למצוא חן בעיני כולם. ואני לעיתים קרובות רוצה לומר בעדינות: אל תמהר. אולי אתה לא נשבר. אולי אתה מתכווץ לצורה מדויקת יותר.

אנשים לא תמיד אוהבים את זה, כי התכווצות נחווית בגוף כאי-נוחות. רוצים מיד לפרוק, להסכים, להוכיח, לסגור. אבל דעת, הספירה הנסתרת של הידע, פועלת אחרת. היא לא נותנת תשובה מוכנה, היא שומרת על המתח בין הקטבים עד שתופיע הבנה אמיתית. בתשרי המנגנון הזה נשמע בבירור במיוחד: אל תבחר מוקדם מדי, אל תשלים באופן מזויף, אל תבטיח יותר מדי, אל תקרא אהבה למה שנשען על פחד.

לפעמים דווקא בחודש זה רואים שאדם חי לא מתוך בחירה, אלא מתוך אינרציה. הוא נוסע לקרובי משפחה לא כי הוא רוצה להיות לידם, אלא כי אחרת האשמה תאכל אותו. הוא מוציא כסף לא מנדיבות, אלא מבהלה להיראות ראוי. הוא שותק לא מחוכמה, אלא כי הוא מפחד להרוס תמונה שברירית של העולם. חודש תשרי לא אוהב תחליפים כאלה.

וגם אני לא.

קרוב לי יותר האמת, גם אם היא נשמעת לא אחידה. כשהכלי אינו תואם את האור, זה נשמע מיד בגוף: כבדות במקלעת השמש, קפיצת תיאבון, נדודי שינה, עצבנות כלפי הקרובים ביותר. הגוף הוא השפה הראשונה שאינה משקרת. הוא מראה לפני המילים היכן אדם נושא לא את שלו, היכן הוא מחזיק חוב ישן, היכן הוא מנסה להיות נוח במקום חי.

מה חודש תשרי מעלה בשושלת

במהלך עשרים וחמש שנות עבודתי שמתי לב לדבר אחד שחוזר על עצמו: לפני מעברים לוח שנה גדולים, השדה המשפחתי הופך רועש יותר. לא בגלל שמישהו מעניש אותנו במיוחד, אלא בגלל שהמערכת אוהבת שלמות. אם במשפחה יש אבל שלא עובד, קונפליקט מושתק, חוסר כבוד לגורלו של מישהו, נושא של חוב או בושה, הוא לעיתים קרובות עולה דווקא כאשר כולם מסביב מדברים על התחלה חדשה.

התחלה חדשה אינה יכולה להיבנות על הדחקה. זה קשה, אבל כנה.

להלינגר יש מחשבה פשוטה וחזקה: המודרים חוזרים. לא כמיסטיקה במובן הזול, אלא כמבנה. מי שלא התאבלו עליו, יכול לחזור דרך כבדות בלתי מוסברת אצל הנכד. מי שבוששו בעוניו, יכול לחזור דרך חבלה מוזרה בהכנסה אצל הנכדה. מי שנבגד, יכול להדהד בחוסר יכולת לבטוח, למרות שאובייקטיבית יש לידו בן זוג טוב.

בתשרי זה נראה במיוחד, כי החודש עצמו בנוי כמראה של אחריות. לא אשמה, אלא אחריות. מה אני נושא? מאיפה זה הגיע? למה אני ממשיך לשרת, למרות שכבר גדלתי מהצורה הזו?

אני זוכרת שיחה עם רומן מאשדוד. הוא הגיע אליי אחרי סדרת מריבות בבית לפני החגים ואמר משפט מאוד יומיומי: "בכל פעם לפני שולחן משפחתי אני נהיה כועס וקמצן". מאחורי המשפט הזה לא עמדה קמצנות במובן הישיר. כשהתחלנו לפרק, התברר שבמשפחתו נושא האוכל והכסף היה קשור לחווית הגירה, אובדן ובושה על עוני. אביו דיבר על פרנסה רק בשני אופנים: או חרדה, או התרברבות. שפה נורמלית, רגועה של פרנסה פשוט לא הייתה בבית.

רומן לא חזר על גורל אביו מילולית. הוא עבד, הרוויח, בנה חיים. אבל בכל פעם שהתקרב מפגש משפחתי, הופעלה התוכנית הישנה: תחילה מתח, אחר כך פקודה פנימית "הוכח שאתה לא חלש", אחר כך הוצאות מיותרות, אחר כך עצבנות על אשתו וילדיו. מבחוץ – מריבה יומיומית רגילה. בצורה – קשר שושלתי סביב הישרדות וכבוד.

לא עשינו טקסים רועשים. ביקשתי ממנו לנקוב בשמות שלוש דמויות בקול רם: קול האב, קול הילד שמפחד מחוסר, וקולו הבוגר. כבר בשלב זה נשמע שקולו הבוגר כמעט נעדר. היה רק פחד ופקודה. אחר כך עבדנו דרך כתיבה ופריסה, ורק לאחר מכן הוא הצליח לומר משפט פשוט: "אני לא חייב להציל את כבוד המשפחה דרך אכילת יתר, הוצאות וכעס". זה נשמע פשוט. אבל בשדה השושלת זו הייתה תזוזה אמיתית.

וכאן טמונה שאלה כואבת אך משחררת: האם אתם באמת חיים את התגובה שלכם? כשאתם נסחפים לפני החגים, לפני שיחות על כסף, לפני פגישה עם קרובי משפחה – האם זה האופי שלכם או סיפור לא גמור של מישהו אחר, שמצא בכם ערוץ נוח?

חודש תשרי לעיתים קרובות מעלה דווקא את זה. לא אימה מיסטית, אלא גיאומטריה מדויקת של חזרה. הלמניסקטה של השושלת נראית כך: העבר נותן דחף, העתיד מגיב בפחד, והאדם בהווה מאשר אוטומטית את הלולאה הישנה. קסם התודעה מתחיל היכן שהלולאה נצפית. לא נשברת בכוח, אלא נראית.

כאשר הלולאה נצפית, מופיע סיכוי לאי-אנטרופיה – לצמיחת סדר היכן שקודם הייתה רק פיזור. אני אוהבת את המילה היפה הזו לא בגלל המדעיות שלה, אלא בגלל הדימוי. אי-סדר פנימי לא נעלם ממנטרה נכונה. הוא מתחיל להתארגן מחדש כאשר לאדם נוצר מבנה חדש של תשומת לב, כנות חדשה ומידה חדשה.

חודש תשרי בטארוט, בקבלה ובגוף

אם מסתכלים על חודש תשרי דרך הטארוט, אני שומעת מיד כמה ארכיטיפים. הכהן הגדול – כשאלה על חוק, מסורת והעברת משמעות. צדק – כצורך לקרוא לדברים בשמם ולהחזיר את המידה. העולם – כדימוי של סיום מחזור, שאינו מאפס את העבר, אלא כולל אותו בקומפוזיציה רחבה יותר. הקלפים כאן אינם עוסקים ב"מה יהיה מחר". הם עוסקים בדפוס הנפש והשדה.

דרך הקבלה אני רואה שפה אחרת של אותה צורה. אין מזכיר שהמקור אינו שווה למלאות. צימצום מלמד צמצום, שבלעדיו שום כלי לא יחזיק את האור. דעת שומרת על הידע הנסתר בין הקטבים, ולא מאפשרת להידרדר מהר מדי למוסר מוכן. מרכבה ודימוי האופנים, גלגלים בתוך גלגלים, עוזרים להרגיש את רב-שכבתיות התהליך: סיפור משפחתי, החלטה אישית, תגובה גופנית, מציאות כלכלית, משמעות רוחנית – הכל נע בו-זמנית.

לפעמים שואלים אותי היכן מקומה של המחשבה המודרנית, אם אני מדברת גם על טארוט, גם על קבלה, וגם על העמדות. אני עונה בכנות: עבורי זו לא אקלקטיות לשם רושם. אני רואה צורה כללית. במכניקת הקוונטים יש דימוי של מדידה, שלאחריה המערכת כבר לא נשארת כפי שהייתה. אני לא מתיימרת לאנלוגיה מדעית מדויקת, אבל פסיכולוגית זה דומה מאוד: כל עוד השאלה לא נקראת במדויק, האדם כאילו מרוח בין גרסאות של עצמו. ברגע של התבוננות כנה מתרחשת קריסה של אי-הוודאות המוכרת. לא תמיד נעימה. אבל אמיתית.

הגוף בתשרי משתתף בכל זה לא כתוספת, אלא כבן שיח שווה זכויות. אצל מישהו הרעב מתחזק. אצל מישהו, להיפך, הגרון מתכווץ, כאילו האוכל לא יורד. אצל מישהו עייפות ישנה עולה דווקא לפני פגישות עם המשפחה. אצל מישהו פתאום כואב הגב אחרי שיחות על כסף. אני לא מאבחנת ולא מחליפה רופא, אבל ראיתי יותר מדי פעמים איך הגוף מראה ראשון את מקום השסע הפנימי.

זה בולט במיוחד אצל ישראלים דוברי רוסית. אנחנו חיים בין כמה מערכות נאמנות בו-זמנית: ארץ המוצא, ארץ המגורים, הורים, ילדים, זיכרון דתי, הרגל חילוני, חווית מלחמה, חווית הגירה, חווית עלייה מאפס. תשרי כאילו מאיר את כל הקווים בבת אחת. ואם אדם מנסה להיות טוב לכולם, המערכת שלו מתחילה להתחמם יתר על המידה.

לפעמים אני תופסת את עצמי בהערה פנימית: "ויקטוריה, אל תמהרי להסביר, קודם שאלי היכן בגוף נהיה צפוף". כי דווקא שם לעיתים קרובות נמצאת הכניסה. לא ברעיון יפה, אלא בהתכווצות מתחת לצלעות, ביובש בפה, ברצון לשנות נושא בחדות. שם עומד שומר המערכת הישנה.

כשאני מדברת על כסף בהקשר זה, אני לא מתכוונת ל"תחשוב חיובי ותקבל" פרימיטיבי. כסף הוא אנרגיה דרך נקודת מודעות, מראה של השושלת ומבחן צורה. אם הכלי בנוי על אשמה, השפע יזלוג. אם אדם מרוויח מנקמה במשפחה, הפרנסה במוקדם או במאוחר תהפוך לכבדה. אם הוא לוקח על עצמו תפקיד של מציל כל קרובי המשפחה, אז גם הכנסה טובה יכולה להיתפס כחוב אינסופי. תשרי מועיל בכך שהוא מוציא את המבנים האלה לאור.

אהבה כאן בנויה באופן דומה. סדר המערכת אינו שווה להתרוממות רוח רומנטית. אם בן הזוג נמצא בנפשכם אחרי אמא, אבא, אקס, סבא שנפטר ותחושת חוב, הקרבה תיכשל. תשרי מביא לא רק את נושא הדין, אלא גם את נושא המקום. מי עומד באיזה מקום בביתכם הפנימי? למי אתם עדיין משרתים? את מי אתם מפחדים לאכזב יותר מאשר את עצמכם?

תרגול: כניסה לחודש תשרי

תרגול זה אני נותנת למי שחש צפיפות פנימית, בלבול בהחלטות, רקע כבד לפני מפגשים משפחתיים או נושאי כסף שלא מצליחים לנקוב בהם ישירות. הוא אינו מחליף טיפול ועזרה רפואית, אם הם נחוצים. אבל הוא מראה היטב את צורת הקשר.

צריך: דפי נייר, עיפרון או עט, מעטפה, כל שטר או מטבע, חפיסת טארוט – אם יש לכם.

1. גוף והתקרקעות. שבו כך ששתי כפות הרגליים יהיו על הרצפה. קחו ביד שטר או מטבע. לא באופן סמלי, אלא ממש. הניחו את היד השנייה על החזה. שבו בשקט דקה אחת וציינו שלושה דברים: היכן בגוף יש מתח, האם רוצים לכווץ את האצבעות חזק יותר, ואיזה משפט ראשון עולה לגבי כסף, משפחה או חוב. אל תתקנו אותו.

2. ציור ללא מילים. קחו דף נקי וציירו את חודש תשרי שלכם ללא אותיות וללא ניסיון לעשות יפה. קווים, כתמים, גבולות, עיגולים, סדקים, כל דבר. היד יודעת לבד. לציור תנו לעצמכם 4-5 דקות. אחר כך הסתכלו ושאלו: היכן כאן הכניסה, היכן המקום הצר, היכן הריקנות, היכן המיותר.

3. כתיבה חופשית. הציבו טיימר ל-7 דקות והתחילו במשפט: "בחודש תשרי הזה אני כבר לא רוצה לשאת…". כתבו בזרם. אל תערכו, אל תרככו. ככל שזה גס וכנה יותר – כך זה מדויק יותר. אם עולה כעס, כתבו כעס. אם עולה בושה, כתבו בושה. אם רוצים לחזור על אותו משפט, חזרו עליו.

4. קולות פנימיים. על דף חדש חלקו את העמוד לשלוש עמודות. בראשונה כתבו: "קול אמא אומר". בשנייה: "קול הפחד אומר". בשלישית: "קולי הבוגר עונה". מלאו לפחות חמש תגובות בכל עמודה. זהו תרגיל פשוט מאוד, אבל הוא מראה במהירות מי באמת מנהל את ההחלטות שלכם.

5. פריסת טארוט של 5 קלפים. אם יש לכם חפיסה, שלפו חמישה קלפים בעמדות: 1) מה אני גורר מהעבר; 2) היכן מתרחשת התכווצות; 3) מה אני לא רוצה לראות; 4) איזה סדר צריך לשחזר; 5) מה יכולה להיות צורתי החדשה. אל תסתכלו בספר, אלא על הרושם הראשוני מהתמונה. היכן הקלף קר, היכן צפוף, היכן חי, היכן מדויק מדי? אם אין חפיסה, החליפו את הקלפים בחמישה חפצים כלשהם ותנו להם את העמדות האלה.

6. איטום. קחו את הדף עם הכתיבה החופשית וכתבו בקצרה בכתב יד משפט-החלטה אחד. לא הבטחה לכל החיים, אלא מידה קרובה. לדוגמה: "בארוחת הערב המשפחתית לא אתרץ את הכנסתי" או "אני לא לוקח על עצמי אשמה של אחרים על אובדנים ישנים". קפלו את הדף למעטפה, חתמו תאריך ופתחו בעוד חודש.

7. בדיקת מציאות. במשך שלושה ימים לאחר התרגול עקבו רק אחר חזרה אחת: היכן אתם שוב מתכווצים אוטומטית. אל תנסו להיות אדם מושלם. פשוט שימו לב לרגע הלולאה. זוהי נקודת הלמניסקטה, שבה העבר מבקש חזרה, ולכם יש הזדמנות למהלך אחר.

אם אחרי תרגול זה עלה יותר מדי, אל תהפכו את עצמכם לגיבורים. לפעמים הקסם הטוב ביותר הוא לא להמשיך לבד. כתבו למומחה, דברו עם מטפל, התייחסו לעצמכם כמערכת חיה, ולא כפרויקט של שינוי עצמי.

אבל אם בפנים נהיה קצת יותר ברור, אל תמהרו שוב לטשטש הכל בדיבורים. תשרי אוהב פעולות פשוטות ומדויקות. סירוב כנה אחד. שיחה ישירה אחת. בחינה מחודשת אחת של התקציב. ביקור אחד אצל ההורים ללא תפקיד המציל. נר אחד, שנדלק לא ליופי, אלא כסימן למידה פנימית. זה כבר מספיק כדי שמבנה הפיזור של הכאוס יתחיל להתגבש לסדר חדש.

אני רואה את משמעותן של תקופות כאלה לא בלהיות מושלם. אלא בלהחזיר לעצמך את הבעלות. לא לשלול את השושלת, לא לאפס את הזיכרון, לא להכריז מלחמה על העבר. פשוט לעמוד בנקודה שבה הבחירה שוב שייכת לכם.

אם תרצו להמשיך לחקור זאת לעומק, תוכלו לבקר בLiveMagia, בחנות המכשפה או בבית הספר של ויקטוריה רומר. ולצורך מידע על לוח השנה עצמו כדאי גם לעיין בחומר על תשרי בוויקיפדיה.

אם אתם מרגישים שחודש תשרי מעלה לולאה ישנה ורוצים לעבור אותה לא לבד, אפשר לכתוב לויקטוריה בוואטסאפ.