רוז קוורץ וקבלה עצמית דרך הגוף

ייתכן שהמאמר מזכיר מפגשים קודמים בחיפה. כיום הייעוצים של ויקטוריה מתקיימים אונליין בלבד, בתיאום מראש.

שמתן לב איך לפעמים היד נשלחת מעצמה לאבן אחת, למרות שההיגיון היה בוחר באחרת לגמרי? אצל נשים דוברות רוסית בישראל זה קורה לעיתים קרובות אחרי שיחה קשה, חג משפחתי או חמסין ארוך, כשהעור בוער, הראש רועש, ובפנים יש יותר ביקורת מאשר רוך. דווקא בתקופות כאלה מגיע אליי הרוז קוורץ. לא כהבטחה לאגדה רומנטית, אלא כשאלה שקטה: האם אתן יכולות להיות ליד עצמכן בלי תקיפה פנימית, ולו לכמה דקות?

אני לא מייפה מינרלים. אבן לא מתקנת נישואים, לא מבטלת שיחה, לא סוגרת כאב ילדות באגדה יפה. אבל רוז קוורץ יודע להפוך לעוגן של תשומת לב. הוא מחזיר את היד לחזה, את הנשימה לגוף, ואת המבט – לאותו חלק של עצמכן ששלחתן מזמן לגלות. בבית הספר "מאגיית החיים" ובקורס "מאגיית התודעה" אני רואה שוב ושוב את אותה צורה: קודם אדם לומד לא לברוח מהרגש שלו, ורק אחר כך משתנה השיח על אהבה, כסף, שושלת ובחירה.

גם את המילה "אהבה" כאן צריך לנקות. בשבילי אהבה היא לא רומנטיקה דביקה ולא סבלנות אינסופית. זו היכולת לשאת מגע, בלי להפוך את האחר למציל, ואת עצמך – לנאשמת. רוז קוורץ בדיוק עוזר באזור הזה. הוא לא מכריח "לאהוב את עצמך" לפי פקודה. הוא מאיר בעדינות היכן את מתרחקת מעצמך ראשונה, היכן הבושה חזקה מהרוך, וההרגל להיות נוחה חזק מהרצון החי.

למה רוז קוורץ מגיע בתקופות של קשיחות

כמעט בכל פעם שלקוחה שואלת אותי על רוז קוורץ, מאחורי השאלה עומדת לא אהבה במובן הרגיל, אלא יובש פנימי. מבחוץ הכל יכול להיראות בסדר: עבודה, ילדים, הודעות במסנג'ר, תוכניות לחגים, נסיעה לקרובים, קניות לשולחן. ובפנים – חזה מכווץ, נשימה קצרה, עצבנות על הפנים שלך במראה, כעס על העייפות, חוסר יכולת לבקש עזרה. האדם אומר: "אני צריכה אבן אהבה", ואני שומעת: "נמאס לי להיות נגד עצמי".

זה מקום עדין. רבים תופסים את הצבע הוורוד כמשהו מתוק מדי, כמעט ילדותי. במיוחד אצלנו, בתרבות דוברת הרוסית, שבה רוך לעיתים קרובות הושווה לחולשה, ורכות – לסיכון להיות מנוצלת. אישה מתרגלת להחזיק מעמד, למשוך, לארגן, להרוויח, לא להתפרק. עבור ישראל זה בכלל קצב מוכר: הרבה אחריות, הרבה חרדה ברקע, הרבה חום, עומס יתר של חדשות, תנודות משפחתיות, הרבה משימות בו זמנית בשתי שפות ובכמה דורות של אותה משפחה. על רקע זה, רוז קוורץ נראה כמעט מגוחך. אבל דווקא בגלל זה הוא נחוץ.

הגוף הוא השפה הראשונה שלא משקרת. כשאדם חי במצב של גיוס מתמיד, כלוב הצלעות נסגר מעט, הסנטר מתכווץ, המבט הופך קשוח, והרצון לאהבה נשמע כדרישה לאישור מיידי של ערכו. רוז קוורץ לא מסיר את הסיפור הזה בשבילך. הוא עוזר לשים לב לרגע שבו ההגנה הפכה יקרה מדי. האבן קרירה, חלקה, סבלנית. אפשר להניח אותה בכף היד, על אזור החזה, ליד המחברת. והגוף פתאום מתחיל לענות לפני המוח: הנשימה מתארכת, דמעות עולות, הכעס הופך מובחן, ולא קיר כללי.

כשאני מקבלת הודעות: "ויקטוריה, איזו אבן לקחת לאהבה?", אני כמעט תמיד מבררת: ומה קורה אצלך עכשיו עם הגוף, עם השינה, עם תחושת הזכות לתפוס מקום? כי אהבה לעיתים רחוקות נהרסת בגלל היעדר טקס יפה. לעיתים קרובות יותר היא נהרסת שם, היכן שאדם לא יכול להישאר ליד הפגיעות שלו, מתחיל להתבייש בצורך שלו, מפחד לשמוע סירוב ודוחה את עצמו מראש. רוז קוורץ עובד לא כמגנט לבני זוג, אלא כמראה של ההרגל הזה.

ישנה סיבה נוספת מדוע אני ממליצה לעיתים קרובות על אבן זו דווקא בתקופה של קשיחות פנימית. היא אינה דורשת תיאטרון. אין צורך להציג איתה פעולה גרנדיוזית. את יכולה לשאת אותה בכיס, להניח ליד המחשב הנייד, להחזיק ביד לפני שיחה שאת חוששת לנהל. היא טובה שם, היכן שאין צורך באופוריה, אלא במחווה קטנה וכנה.

לפעמים, אגב, מוקדם מדי לתת רוז קוורץ. אם לאדם אין גבולות כלל, אם הוא מתמוסס באחרים, אם הוא נקרע מחרדה ואינו יודע לומר "לא", אני יכולה להציע קודם עבודה עם הגנה ומבנה. לא כל רכות מועילה להתרחש לפני עמוד תווך. זה כנה. אהבה ללא גבולות הופכת במהרה לתשישות. לכן אבן האהבה אינה מבטלת את נושא הצורה. היא פשוט עוזרת לצורה הזו לא להיות עונשית.

אני אוהבת לחשוב עליה כך: לא כסמל לרומנטיקה, אלא כאימון של יחס. כשאת לוקחת רוז קוורץ, את כאילו אומרת לעצמך: "עכשיו אני לא חייבת להיות טובה יותר, מהירה יותר, רזה יותר, נכונה יותר. עכשיו אני אנסה פשוט לא להפנות עורף". לפעמים זה מספיק כדי להזיז מנגנון פנימי עצום.

רוז קוורץ וקבלה עצמית: היכן אהבה הופכת לפעולה

קבלה עצמית לעיתים קרובות מדי הופכת לסיסמה. כאילו צריך להתעורר יום אחד ולאהוב סופית כל תכונה שלך. לי יש השקפה אחרת. קבלה עצמית היא לא התלהבות מעצמך ולא ביטול חשיבה ביקורתית. זו היכולת להישאר במגע עם עצמך, כשבפנים עולים בושה, אשמה, קנאה, צרות עין, עצב, גיל, עייפות, פחד מהזדקנות, פחד מבדידות, פחד להיות יותר מדי או פחות מדי. לקבל – לא אומר לאשר הכל. לקבל – אומר לא לדחוף חלק מעצמך מחוץ לשדה רק בגלל שהוא לא נוח.

בשפת הקונסטלציות של הלינגר, אהבה נשענת על סדר המערכת. כשמישהו מודר, הוא חוזר כסימפטום. זה נוגע לא רק לקרובי משפחה נשכחים, אלא גם לרגשות עצמיים. אם בשושלת נשים לא יכלו להיות חלשות, לא יכלו לבקש, לא יכלו לכעוס, לא יכלו לסרב, אז האישה הבאה לעיתים קרובות נושאת זאת כחוק פנימי. היא יכולה לחפש אהבה, אך יחד עם זאת לבוז דווקא לחלק בעצמה שאמור לקבל את האהבה הזו. רוז קוורץ לא פותר את הסיפור השושלתי כולו, אבל הוא עוזר היטב לראות את מקום הקרע.

הייתה לי לקוחה, נונה מאשדוד. היא הגיעה אחרי חגי הסתיו, עייפה ומאוד אסופה. למראה – ברזל. עובדת בתחום הלוגיסטיקה, מנהלת בית, עוזרת לבן בוגר, מסדרת מסמכים לאמא שלה, שמגיעה לעיתים קרובות ומבקרת אותה על הכל: על המשקל, על אופן הדיבור, על חיי הזוגיות ה"לא נכונים", על מראה עייף. נונה אמרה לי כמעט מהסף: "אני רוצה משהו לאהבה, כי אני כבר לא מרגישה אישה". וכאן אצל רבים נדלקת התבנית: נרות, ריחות, סרטים ורודים, קראו לגבר. ואני שמעתי משהו אחר. שמעתי היעדר מוחלט של זכות לרכות.

לא התחלנו כלל בחיפוש אחר בן זוג. נתתי לה ליד רוז קוורץ קטן וביקשתי שלא תחשוב אם היא אוהבת אותו או לא, אלא פשוט תשים לב מה קורה בחזה. בהתחלה כלום. אחר כך היא אמרה: "בא לי להזיז את היד. כאילו זה יותר מדי". ודווקא ה"יותר מדי" הזה היה המקום המדויק ביותר לעבודה. לא האהבה למישהו הייתה יותר מדי. כל עדינות כלפי עצמה הייתה יותר מדי.

נונה עשתה תרגיל פשוט: הניחה את האבן ליד הטלפון ובכל פעם לפני שיחה עם אמה נגעה בחזה בכף ידה למשך דקה. בלי אפימציות. בלי ניסיון להיות רוחנית. פשוט שמה לב שהגוף מתכווץ מראש. כעבור כמה ימים היא רשמה במחברת משפט שנשמע אצלה בפנים שנים רבות: "אל תתפרקי, אף אחד לא מתעניין במה שאת מרגישה". זה לא היה קולה. זו הייתה מקהלה משפחתית אסופה.

מאוחר יותר הוספנו כתיבה חופשית ופריסת טארוט קצרה של חמישה קלפים. לא לחיזוי, אלא כדי לראות את התמונה הארכיטיפית. יצאו: כוח, ארבעה חרבות, הקיסרית, תשעה מטהות ושישה מטבעות. התרגום היה די ארצי: היא חיה זמן רב במתח יתר, מבלבלת כוח עם שריון, כמעט אינה מקבלת הזנה, מתגוננת גם היכן שעזרה אפשרית, ומגיבה בכאב לנושא הקבלה. כעבור שלושה שבועות נונה לא פגשה את "הגורל", וזה דווקא טוב, כי אני לא צריכה אגדות לדו"ח. אבל היא לראשונה אמרה לאמה בשלווה: "אני אסיים את השיחה מאוחר יותר, עכשיו קשה לי". ובעבודה ביקשה תשלום עבור עומס נוסף, שבעבר ביצעה בשתיקה. כך נושא האהבה לפעמים יוצא באופן בלתי צפוי לנושא הפרנסה.

למה אני מקשרת את זה? כי כסף לעיתים קרובות עובר דרך אותה נקודה כמו רוך. אם אדם בתוכו מאמין שצרכיו מכבידים מדי, הוא יקבל תשלום באותה מבוכה כמו חיבוק. בקורס "מאגיית התודעה" אנו עובדים רבות עם קשר זה: אהבה, כסף, שושלת וגוף נפגשים לא בתיאוריה יפה, אלא בחוויה קונקרטית אחת – האם אני יכולה לקבל בלי בושה ולתת בלי הרס עצמי.

ומה אם אהבה מתחילה לא בחיפוש אחר זוגיות, אלא באופן שבו את מחזיקה את הכאב שלך?

זו לא מחשבה רומנטית. זו מחשבה פרקטית. כשיש באדם קצת יותר מקום לעצמו, הוא מפסיק להיצמד לאלה שמאשרים את הטראומה הישנה. הוא פחות מצדיק קור בתואנה של חוסר זמינות, פחות שואף להרוויח טוב לב בסיסי, שומע בבירור היכן הקשר חי, והיכן רק תסריט מוכר. רוז קוורץ אינו הגיבור הראשי כאן. הגיבור הראשי הוא היכולת שלך להיות ליד עצמך מספיק זמן כדי להבחין באמת.

כיצד רוז קוורץ נקרא בקבלה, טארוט ובנפש

חשיבה טופולוגית קרובה לליבי. אני אוהבת לראות צורה אחת בשפות שונות, מבלי לערבב אותן לעיסה. מכניקת קוונטים, קבלה, טארוט, פסיכולוגיה יונגיאנית, קונסטלציות הלינגר – אלה לא אותו דבר. אבל לפעמים הם מתארים דפוס דומה: כיווץ, התבוננות, ארגון מחדש של הצורה, סדר חדש של קשר. אני לא מחליפה מדע באזוטריקה. חשובה לי לא האקזוטיקה של המונחים, אלא חזרתיות הדפוס.

רוז קוורץ נקרא היטב דרך צורה זו. בנושא האהבה אנו נתקלים לעיתים קרובות לא בחוסר רגש, אלא בבעיית מיכל. אדם רוצה קרבה, אך אינו יכול להחזיק מגע עם עצמו. או להיפך, הוא מכווץ חזק מדי את כל מה שחי בפנים, כדי לא להיות פגיע. בשפה הקבלית זה מזכיר את הצימצום – כיווץ שבעזרתו בכלל נוצר מקום. בלי כיווץ זה אין צורה. אבל אם הכיווץ הופך קבוע, השפע לא נכנס. אז השפע, הזנת החיים, לא עובר דרך הכלי. התוצאה היא לא הגנה, אלא בצורת.

במובן זה, רוז קוורץ מועיל כרמז גופני: היכן אני מהדקת יתר על המידה? היכן אני מנסה לשרוד על חשבון שליטה מוחלטת? היכן אני לא מרשה לעצמי לקבל אפילו מנה קטנה של חום? הוא לא "פותח את הלב" בנוסחה קולנועית. הוא עוזר לגלות שהלב לא סגור בכוונה כבר מזמן, הוא פשוט עייף מעומס יתר ואינו בוטח במה שנכנס.

בשפת הקורס שלי, מקום זה קשור ללמניסקטה. העבר והעתיד אינם עומדים בתור זה אחר זה, כאילו חדרים נפרדים. הם יוצרים זה את זה דרך נקודת ההכרה. כשאת, מחזיקה אבן, שמה לב: "הנה עכשיו אני שוב מדברת עם עצמי בקול שמשפיל אותי", את נכנסת לצומת שבו הלולאה יכולה להיכתב מחדש. קסם בהבנתי אינו עוסק בהפרת המציאות. קסם הוא היכולת לעמוד בנקודה שבה החזרה מתחילה להיות מודעת כחזרה, ולכן מפסיקה להיות גורל מוחלט.

יש גם את הדעת, הספירה הנסתרת, שאני מתארת לעיתים קרובות כמקום של ידע שממנו כבר אי אפשר להפנות עורף בלי מחיר. לא ידע אנציקלופדי, אלא ידע גופני. רוז קוורץ לעיתים קרובות מוביל דווקא לשם. לפניו, אדם עדיין יכול לספר סיפור יפה על "פשוט אין לי מזל באהבה". איתו פתאום נראה: לא, זה לא רק עניין של מזל. התרגלתי לדחות את עצמי מראש. אני בוחרת קור מוכר, כי הוא דומה לבית. אני קוראת לבגרות את היכולת לא להזדקק. והידע הזה לא נעים, אבל משחרר.

עין, כלום כמקור, גם הוא רלוונטי כאן. יש רגע קצר לפני שהמוח מפעיל מיד את הנוסחה הישנה. לפני שנדלק "אני לא נחוצה לאף אחד", "אני מסובכת מדי", "אסור לי להירגע". אם מצליחים לשאת את רגע הריקנות הזה ולא למלא אותו בסיפור הרגיל, נוצר סיכוי לבחירה אחרת. רוז קוורץ טוב דווקא בהפסקה הזו. הוא לא ממלא אותה בתוכן. הוא עוזר לשאת אותה.

אם נדבר דרך הטארוט, לא הייתי מצמצמת את הרוז קוורץ לקלף אחד. זו יותר שילוב של כמה ארכיטיפים. הקיסרית – כזכות להזנה וגופניות. כוח – כהחזקה עדינה של דחף ללא אלימות כלפי עצמך. כוכב – כהסרת בושה מפגיעות. שישה מטבעות – כנושא הקבלה וההחלפה. ואם מסתכלים יונגיאנית, האבן לעיתים קרובות מפעילה לא "נשיות מתוקה", אלא את פונקציית היחסים הנדחית: היכולת להיות בקשר ללא אובדן עצמי וללא שליטה מוחלטת.

בקונסטלציות אני רואה לא פעם איך אישה עומדת באופן לא מודע לא במקומה. פעם היא הופכת לאם של אמה שלה, פעם היא מצילה גברים, פעם היא מתנהגת כמפקחת כלפי עצמה, כי כך היה בטוח יותר פעם. רוז קוורץ כאן עובד כסמן קטן של חזרה. לא לילדות ולא לאינפנטיליות, אלא למקומה. אהבה לפי הלינגר היא סדר. כשאני במקומי, אני לא צריכה לקנות קרבה בקורבן או בשתיקה.

יש גם מטאפורה מדעית שאני אוהבת יותר מרוב הקלישאות האזוטריות. פריגוז'ין כתב על מבנים דיסיפטיביים – על האופן שבו מערכות מורכבות בחוסר יציבות יכולות לאסוף סדר חדש. חשוב לי כאן רעיון הנגנטרופיה: סדר לא נוצר מדיכוי כאוס, אלא מחילוף איכותי עם המציאות. גם אדם לא משתנה מפקודה "קח את עצמך בידיים". הוא משתנה כשיש מספיק אמת, מגע וצורה במערכת. האבן עצמה לא יוצרת סדר חדש. אבל כנקודת תשומת לב חומרית היא יכולה לעזור למערכת להפסיק לשקר לעצמה.

ואפילו דימוי המרכבה, גלגלים בתוך גלגלים, או אופנים, תנועת רמות מוטמעות, מועיל לי כאן. כי בנושא האהבה כמעט אף פעם לא זז רק רובד אחד. משתנה הגוף, הזיכרון, המבט, ההתנהגות הפיננסית, התגובה המינית, בחירת בן הזוג, טון הקול, היכולת לקחת הפסקה. פעולה כנה קטנה אחת מתגלגלת בכמה מעגלים בבת אחת. לכן אני אוהבת כלים פשוטים כאלה, כמו רוז קוורץ. הם לא מסיחים את הדעת בפאר. הם מאפשרים לראות את מכניקת השינוי.

אם מונחים אלה חדשים לכן, חלק מהם אני מסבירה במילון המונחים. אבל גם בלי המונחים אפשר להבין את העיקר: אבן האהבה יקרה לא בגלל שהיא מבטיחה נס, אלא בגלל שהיא עוזרת להחזיר את המגע בין הגוף, האמת והבחירה.

איך לבחור ולענוד רוז קוורץ בלי מיסטיקה מיותרת

מבחינה מינרלוגית, רוז קוורץ הוא סוג של קוורץ. ברמה זו הכל פשוט. אבל אדם בוחר אבן לא כנוסחה כימית, אלא כחפץ של יחסים. לכן אני ממליצה להתמקד לא רק במראה החיצוני, אלא גם בתגובה הגופנית. אם יש אפשרות, קחו ליד כמה אבנים בגדלים ועיבודים שונים. אחת תיראה פשוט יפה, אחרת – תרגיע באופן בלתי צפוי את הרעש הפנימי, שלישית תגרום לאדישות. אין צורך להמציא סימנים מורכבים. מערכת העצבים שלכן לעיתים קרובות מדברת די ברור.

אני מעדיפה אבנים בגודל בינוני, שנוח להחזיק בכף היד. קטנטנות מדי נשכחות במהירות בתיק, גדולות מדי הופכות לקישוט ומאבדות את אינטימיות המגע. רוז קוורץ מלוטש בדרך כלל קל יותר לעבודה יומיומית. אבן לא מעובדת טובה אם חשוב לכן המרקם ותחושת החספוס הטבעי. עכירות, לובן, סדקים פנימיים קטנים – אינם פגם. לעיתים קרובות דווקא אבנים כאלה מתגלות כרגועות ביותר בתחושה.

גם לצבע יש חשיבות, אבל לא במובן של "ככל שבהיר יותר, כך חזק יותר". ורוד רווי מדי לפעמים מושך את תשומת הלב לתמונה, ולא למגע. גוון עדין, פודרתי, כמעט חלבי, יכול להיות עמוק יותר בתרגול קבלה עצמית. אבל זה לא כלל לכולם. שימו לב מה האבן עושה לכן: האם אתן מתכנסות לידה או מתחילות לשחק בדמות?

אפשר לענוד רוז קוורץ בדרכים שונות. תליון באזור החזה יתאים למי שכבר מסוגלת לשאת תשומת לב גופנית לאזור הלב. אם זה מיד מעורר בכן חרדה, עדיף להתחיל עם כיס, צמיד, אבן קטנה בתיק או אבן על שולחן העבודה. חשוב לא פורמט התכשיט, אלא האפשרות למגע אמיתי. אתן צריכות להיזכר בו ברגע שבו אתן מתכווצות, ולא רק בתמונה.

לעבודה בבית אני ממליצה לעיתים קרובות על שלושה מקומות פשוטים. הראשון – ליד המחברת, אם אתן כותבות ועוקבות אחר קולות פנימיים. השני – ליד המיטה, אבל לא בהכרח מתחת לכרית. מתחת לכרית הוא לא מתאים לכולם, במיוחד אם השינה גם כך חרדתית. השלישי – ליד המראה, אם אתן מוכנות לתרגול מפגש עם עצמכן ללא חיפזון. אבל כאן אני תמיד מבהירה: המראה לא צריכה להפוך לבית דין. אם אתן ניגשות אליה רק כדי לחפש פגמים, עדיף להשאיר את הרוז קוורץ ליד המחברת בינתיים.

עם אבנים בכלל צניעות מועילה. אין צורך לארגן סביבן פולחן ולייחס לכל יום תסריט מורכב. אם האבן ליוותה שיחה קשה, אפשר פשוט לשטוף אותה במים, לנגב במטלית רכה ולתת לה לשכב בנפרד. אל תשאירו אותה זמן רב תחת שמש ישראלית ישירה, במיוחד בחמסין. רוז קוורץ רבים דוהים ומתחממים יתר על המידה. הם לא צריכים מבחן סיבולת. טיפול שקט עובד טוב יותר מנהלים תיאטרליים.

לפעמים שואלים אם אפשר לשלב רוז קוורץ עם אבנים אחרות. אפשר, אם אתן מבינות למה. עם טורמלין שחור זה לעיתים קרובות שילוב טוב למי שצריכה קודם גבול, ואז רכות. עם אמטיסט – לשינה רגועה יותר והפחתת רעש מנטלי. אבל לא הייתי הופכת קריסטלים למרק של הכל ביחד. דגש ברור אחד כמעט תמיד חזק יותר מפיזור סמלים ללא מיקוד.

בסטודיו שלי בחיפה, ברחוב העלייה השנייה 22, אנשים לפעמים מופתעים כמה זמן הם בוחרים את האבן ה"לא מרשימה" ביותר למראה. וזה דווקא סימן מצוין. זה אומר שהאדם מפסיק לבחור דימוי ומתחיל לשמוע תגובה. אם אתן צריכות לא רק אבן, אלא גם הקשר לעבודה איתה, הסתכלו בבית הספר של ויקטוריה רומר ובחומרים בחנות המכשפה. אני תמיד בעד שהחפץ לא יחליף את התרגול, אלא יתמוך בו.

תרגול: רוז קוורץ, גוף ודיאלוג פנימי כנה

תרגול זה אני נותנת כאשר נושא האהבה נשמע מעורפל מדי, והאדם רוצה לתרגם אותו לפעולה. הוא מתאים לערב אחרי שיחה קשה, לתקופה לפני החגים, לרגע אחרי סירוב, אחרי מריבה, אחרי מפגש עם המשפחה, כאשר הקולות הישנים הופכים חזקים במיוחד. תצטרכו רוז קוורץ, דף נייר, עפרונות או פסטל, עט, מעטפה ו-20-30 דקות של שקט.

הכלל העיקרי: אל תערכו, אל תרככו. ככל שזה גס וכנה יותר – כך מדויק יותר.

1. קודם הגוף. שבו כך שהגב ירגיש תמיכה. הניחו את הרוז קוורץ בכף היד השמאלית. הניחו את כף היד הימנית על החזה או מעט נמוך יותר, היכן שהנשימה מורגשת יותר. אל תעצמו עיניים אם זה מגביר את החרדה שלכן. הסתכלו על נקודה אחת בחדר. שתי דקות פשוט שימו לב: היכן מכווץ, היכן חם, היכן ריק, היכן בא לכן להזיז את הידיים. אל תתקנו את הנשימה, אל תעשו אותה יפה. אם עולה מחשבה "אני עושה הכל לא נכון", שימו לב אליה והישארו.

2. אחר כך ציור ללא מילים. קחו דף ועפרונות. אל תציירו לב, פרחים או סמלי אהבה במיוחד. ציירו איך נראית כעת היכולת שלכן לקבל חום. זה יכול להיות כתם, קו, תא, גוש, סדק, זווית, עיגול, ענן. היד יודעת לבד. אחר כך, בצבע אחר, הוסיפו איך נראית ההגנה שלכן. אין צורך בחתימות עדיין. כאן אנו עוקפים את המוח ונותנים לצורה לצאת.

3. כתיבה חופשית 7 דקות. הניחו את האבן בקצה הדף וכתבו ללא הפסקה ביד. התחילו באחד מהמשפטים: "כאשר מתייחסים אליי בעדינות, אני…", "כאשר אני צריכה לבקש אהבה, אני…", "הכי הרבה אני מתביישת בעצמי בזה ש…", "אני קוראת אהבה למה שלמעשה דומה ל…". אל תעצרו, גם אם יש רעש לבן בראש. חזרו על תחילת השורה עד שהטקסט יזרום. אל תתקנו ניסוחים. אל תהיו מנומסות עם הנייר.

4. הפרידו את הקולות למקומותיהם. חלקו דף חדש לשלוש עמודות. בראשונה כתבו: "קול של אמא או חוק משפחתי". בשנייה: "קול של פחד". בשלישית: "קול של החלק החי". תנו לכל אחד 5-7 משפטים. כתבו במהירות. לדוגמה, הקול המשפחתי יכול לומר: "אל תתפרקי", הפחד – "אם אבקש, ישפילו אותי", החלק החי – "אני צריכה שקט וזכות לא להוכיח". כשתסיימו, הניחו את הרוז קוורץ על העמודה שממנה יש הכי הרבה מתח בגוף. שבו דקה, מבלי להסביר דבר.

5. אם נושא האהבה קשור אצלכן קשר הדוק לכסף, הוסיפו פריט בעל ערך. קחו שטר כסף והחזיקו אותו בכף היד הפנויה בנפרד מהאבן. שימו לב מה קשה יותר לקבל בגוף – רוך או ערך. עבור רבים התשובה זהה באופן מפתיע. תוספת קטנה זו לעיתים קרובות מראה בדיוק היכן אהבה ופרנסה קשורות בלולאה אחת.

6. אמרו משפט אחד בקול רם. לא אפימציה, אלא עובדה. לדוגמה: "קשה לי לקבל טוב לב". או: "אני דוחה את עצמי מראש". או: "אני עדיין מחכה לאישור לחיות ברכות רבה יותר". אמרו זאת פעם אחת, בעמידה. הרגישו את כפות הרגליים. תנו לגוף לשמוע את האמת בצליל, ולא רק על הנייר.

7. אם אתן עובדות עם טארוט, עשו פריסה קצרה של 5 קלפים. העמדות הן: 1) מה אני קוראת כעת אהבה; 2) היכן אני נסגרת ראשונה; 3) מה בשושלת אני חוזרת עליו בנושא הרוך; 4) איזו מחווה כנה אפשרית ב-7 הימים הקרובים; 5) מה יעזור לשמור על הסדר החדש. קחו את המשמעות הראשונה שעולה. אל תחפשו פרשנות מושלמת לפי הספר. הקלפים כאן הם ארכיטיפים, ולא מבחן נכונות.

8. איטום. קפלו את הציור והכתיבה למעטפה. כתבו את התאריך ומשפט קצר אחד על הצד הקדמי, לדוגמה: "מה אני לא רוצה יותר לקרוא אהבה". הניחו בפנים אבן קטנה או השאירו אותה למעלה. פתחו את המעטפה לאחר 28 יום. לא לפני כן. המטרה אינה להפוך מיד לאדם אחר, אלא לראות כיצד השיח הפנימי משתנה.

תרגול זה עובד לא בגלל שאתן "מטעינות" את הנייר, אלא בגלל שאתן יוצרות כמה ערוצי אמת בבת אחת: גוף, תמונה, טקסט, קול, סמל. כאשר אותו תוכן עובר דרך מודאליות שונות, הוא מפסיק להסתתר תחת גרסה אינטלקטואלית יפה. וכאן לעיתים קרובות מתחילה קבלה עצמית אמיתית – לא כרעיון, אלא כמפגש ממושך עם עצמכן.

אם במהלך התהליך עולה יותר מדי כאב, עצרו. הסתכלו סביב, נקבו בשמות חמישה חפצים בחדר, שתו מים, לחצו את כפות הרגליים לרצפה. האבן לא צריכה להפוך לסיבה לאנוס את עצמכן לעומק. לפעמים המחווה הבוגרת ביותר היא למנן את המגע בזמן ולקחת ליווי. לעבודה כזו יש לי פורמטים אישיים בדף השירותים, ואת המבנה הכללי של השאלות אפשר לראות בשאלות נפוצות.

רוז קוורץ מועיל כאשר אתן מוכנות לא לחלום על אהבה, אלא לראות איך בדיוק אתן מנתקות מגע עם עצמכן. זו כבר מאגיה. לא דקורטיבית, אלא מעשית.

אם זיהיתן במאמר זה את הקשר שלכן – לדוגמה, אתן בוחרות כל הזמן באנשים קרים, לא יודעות לקבל טוב לב, מתביישות בצורך בקרבה או קושרות אהבה עם הקרבה עצמית – אפשר לעבוד עם זה עמוק יותר ורגוע יותר. בLiveMagia ובבית הספר של ויקטוריה רומר אני נותנת לא אוסף של הבטחות יפות, אלא מערכת שבה גוף, סמל, שושלת ובחירה מתכנסים לתרגול חי אחד. קורס "מאגיית התודעה" עוסק בדיוק בקשר הלמניסקטה הזה: היכן העבר והעתיד נפגשים בנקודת ההכרה, והאדם מפסיק לחזור באופן לא מודע על אותו תסריט.

אם אתן צריכות אבן, חפיסה, חומרי עבודה או סתם רוצות לראות מה יכול לתמוך בתרגול ביתי, בקרו בחנות המכשפה. ואם אתן רוצות לנתח את המצב שלכן ללא מיסטיפיקציה מיותרת, אפשר לכתוב לויקטוריה בוואטסאפ. לפעמים הדרך לאהבה מתחילה לא בטקס רועש, אלא במחווה כנה אחת, שהגוף סוף סוף מסוגל לשאת.