רונות מעבר: כשהסף כבר פתוח

ייתכן שהמאמר מזכיר מפגשים קודמים בחיפה. כיום הייעוצים של ויקטוריה מתקיימים אונליין בלבד, בתיאום מראש.

האם אי פעם הרגשתם שהחיים כבר הורידו אתכם מהמדף הקודם, אך עדיין לא הניחו אתכם על מדף חדש? בתקופות כאלה, דווקא רונות המעבר מגיעות אליי – לא כאקזוטיקה ולא כאלפבית מוזיאוני, אלא כדרך לראות את צורת הסף שבו האדם נתקע.

אני מכירה זאת היטב מהישראלים דוברי הרוסית. כאן המעברים מתרחשים בצפיפות רבה יותר ממה שנראה מבחוץ: מדינה חדשה, שפה אחרת, ילדים מתבגרים פתאום, העבודה מפסיקה להתאים לצורה הפנימית, מערכות יחסים דורשות רמת אמת אחרת. לפעמים מבחוץ הכל נראה הגון, אך מבפנים כבר מתרחש פירוק שקט. ואז הסמלים מתחילים לדבר ברור יותר מההסברים הרגילים.

בסטודיו בחיפה, ברחוב העלייה השנייה 22, לעיתים קרובות אומרים לי: "ויקטוריה, שום דבר קטסטרופלי לא קרה לי, אבל החיים הקודמים כאילו הסתיימו". זו אמירה מדויקת מאוד. הסף מגיע לעיתים רחוקות כברק דרמטי. לרוב הוא מגיע כאיבוד טעם לתפקיד הישן. הגוף נעשה כבד יותר, החלטות נדחות, והחלומות נעשים צפופים באופן מוזר. אני לא אוהבת לקרוא לזה משבר לשם היופי. עבורי זהו רגע שבו השדה מתארגן מחדש ומבקש סדר אחר.

רונות מעבר וצורת הסף

מזה זמן רב חשוב לי לא רק מה מערכת הסמלים אומרת, אלא גם איזו צורה היא מראה. במובן זה, רונות, טארוט, מעברים אסטרולוגיים, ארכיטיפים יונגיאניים וקונסטלציות משפחתיות של הלינגר דומים הרבה יותר ממה שמעריציהם מתווכחים. הם מתארים את אותו נוף: התכווצות, קריעה של הקשר הישן, חיפוש אחר צומת חדש, הרכבה של סדר אחר.

אני לא פיזיקאית ואני עלולה לטעות בשפת מכניקת הקוונטים, אבל תמיד עניין אותי לא האובייקט, אלא מעבר המצב. בקבלה קרוב אליי דימוי הצמצום – התכווצות שממנה בכלל נוצר מקום לחדש. לפני הצמצום אין צורה. יש אין, כלום כמקור, שבו עדיין אין שם. אחר כך נוצר מעבר צר, ורק אחריו יכולה להתחיל הרכבה חיה. אם נדבר בשפת הקורס שלי "מאגיית התודעה", זוהי נקודת העבודה של הלמניסקטה: העבר מושך לאחור, העתיד מושך קדימה, והמציאות מתכנסת באמצע, בנקודת תשומת הלב המכוונת.

מדוע דווקא רונות מתאימות כאן? כי הן אינן פטפטניות. הן אינן משכנעות. הן חותכות את המרחב לקווים פשוטים. אנכי, אלכסוני, תמיכה, שבר, מזלג דרכים. יש בזה כנות כמעט כירורגית. לרונות לעיתים קרובות מייחסים המון רומנטיקה, אך בעבודה אני מעריכה את יובשן. סמל לא צריך לבדר. הוא צריך להחזיר למבנה.

כשאני אומרת רונות מעבר, אני לא מתכוונת לרונה ספציפית אחת. אני מדברת על קבוצת מצבים. זו יכולה להיות ראידו, כשהדרך כבר קראה, אבל הרגליים עדיין לא הסכימו. זו יכולה להיות אייוואז, כשהאדם תלוי בין עולמות והשורש הישן כבר לא מזין. זו יכולה להיות פרתרו, כשרבות מתרחש מתחת לפני השטח ועדיין אין תשובה ישירה. לפעמים מופיעה אינגוז – השלמת צורה לפני יציאה. לפעמים נאוט'יז – לא כעונש, אלא כלחץ שהופך את התנועה לבלתי נמנעת.

בטארוט תפקיד דומה ממלאים הנזיר, התלוי, המוות, המתינות, ולעיתים גלגל המזל. אצל הלינגר זהו הרגע שבו האדם מפסיק לחיות גורל שאינו שלו ועושה צעד למקומו שלו במערכת. באסטרולוגיה זה לא כל כך "מעבר רע", אלא שינוי ארכיטקטורה – שבתאי דורש שלד, אורנוס שובר יציבות כוזבת, פלוטו מוציא את מה שאי אפשר עוד להחזיק מתחת לרצפה. שפות שונות, גיאומטריה אחת.

קרוב אליי גם דימוי המרכבה, ליתר דיוק האופנים המסתובבים, גלגלים בתנועה. מעבר לעיתים רחוקות מתרחש בקו ישר. הוא מסובב את האדם סביב נושא אחד, עד שהוא רואה לא עלילה, אלא ציר. הציר הזה הוא השלל העיקרי. לא "מה יקרה לי מחר", אלא "איזו צורה מנסה להיוולד דרכי עכשיו".

מדוע רונות מעבר מגיעות דרך התכווצות

רבים מצפים לסימן כהקלה. למעשה, הסימן מגיע לעיתים קרובות כהתעבות. קודם צפוף, אחר כך ברור. ראיתי פעמים רבות: כל עוד האדם מנסה בכל מחיר לשמר את התצורה הישנה, המידע בתוכו רועש. כשהוא מודה: "כן, הצורה הקודמת הסתיימה", מופיעה קוהרנטיות. לא נוחות. דווקא קוהרנטיות – התאמה בין הגוף, המחשבה והבחירה.

זה נראה היטב בגוף. הכתפיים עולות, הבטן מתקשה, הלסת מחזיקה שליטה מיותרת. הגוף הוא הראשון שמדווח שהמערכת כבר לא נכנסת לקירות הישנים. הוא בכלל לא אוהב שקרים. אפשר לשכנע את עצמך שהכל בשליטה, אבל הגוף כבר יודע: ההרכבה הולכת לכיוון אחר. ואם האדם לא נשמע במילים, מתחילים לדבר איתו נדודי שינה, עצבנות, עייפות פתאומית, אובדן עניין במה שעד לא מזמן נחשב ל"הגיוני".

כאן אני נזכרת בפריגוז'ין ובמבנים הדיסיפטיביים שלו. סדר נולד לא רק מיציבות, אלא לעיתים מחוסר יציבות, כשהתבנית הקודמת כבר לא מחזיקה את החיים. זה מהדהד עם החוויה המאגית חזק יותר ממה שנראה. לפעמים הדרך אינה לסתום את הכאוס בדחיפות, אלא לשאת אותו בכנות מספקת ולא לברוח לבהירות מזויפת. נגנטרופיה לא נופלת מהתקרה. היא נאספת דרך בחירה מדויקת וויתור על המיותר.

האם זה לא מוזר שהמעברים המכריעים ביותר נראים תחילה כהפסד, ואחר כך כשחרור? האדם חושב שהוא נחלש, כי הוא כבר לא יכול לחיות באינרציה הישנה. למעשה, לא הכוח מת, אלא הקשר המזויף. נקודת ההכרה נעשית צרה יותר, כמו צוואר כלי. אבל דווקא דרך המקום הצר הזה עוברת צורה חדשה.

במקום כזה אני נזכרת לעיתים קרובות במילה דעת. לא כנושא לשיחות יפות, אלא כגשר בין ידע לחוויה. כל עוד המעבר מובן רק בשכל, הוא נשאר תבנית. כל עוד הוא נחווה רק בגוף, הוא יכול להיות עכור באופן בלתי נסבל. כשהקווים האלה נפגשים, מתחילה פעולה. אני רואה זאת כצומת הלמניסקטה: העבר והעתיד אינם מתווכחים, אלא מתחילים לייצר זה את זה דרך נקודת תשומת הלב.

אם נושא המעבר נוגע לעבודה ולכסף, כמעט תמיד עומדות ליד המילים שפע ופרנסה. אנשים לעיתים קרובות מבלבלים ביניהן. שפע אינו "יותר כסף", אלא היכולת להעביר את הזנת החיים. פרנסה – הדרך שבה האדם מפרנס את עצמו בעולם הצורה. כשהמעבר בשל, הפרנסה יכולה להשתנות. ואז האדם מפחד לא רק מהלא נודע, אלא גם מנאמנות לשושלת: "מי אני שאחיה קל יותר מאמא?" או "אם אשנה את עיסוקי, אבגוד באבא". כאן הסמל מתחיל לעבוד עמוק יותר מהתחזית.

השדה המשפחתי אוהב להחזיר את מה שהוצא דרך סימפטום. אם במשפחה אי פעם זלזלו בכישרון, בחופש, בזכות למנוחה, בזכות לקול, אז הצאצא יכול לחיות שנים רבות חיסכון נשמתי של אחרים. מבחוץ זה נראה כ"לא יכול להחליט". מבפנים – כנאמנות לכאב שאיש לא התאבל עליו. רונות מועילות כאן דווקא בכך שהן אינן מאפשרות להתחבא בדיבור פסיכולוגי יפה. הן שואלות בקשיחות: היכן התמיכה, היכן החתך, היכן החובה, היכן התנועה?

דוגמה מהפרקטיקה: סוניה מבאר שבע

פעם הגיעה אליי סוניה מבאר שבע. היא הייתה בת ארבעים ושבע, עבדה שנים רבות במעבדה ומבחוץ נראתה כאדם שהכל אצלו מסודר: משכורת יציבה, לוח זמנים ברור, משפחה, כבוד מהקולגות. אבל בפנים כבר כמה חודשים חיה אמירה אחת: "אני כבר לא יכולה להעמיד פנים שאלה החיים שלי". היא לא רצתה "לזרוק הכל ולעוף לעננים". היא רצתה אמת ללא תיאטרון.

התחלנו לא מניבוי, אלא מצורה. ביקשתי ממנה לנקוב בשלוש מילים שמהן נודף ריח עבודתה הנוכחית. היא אמרה: "סטריליות, התכווצות, שקט". אחר כך – שלוש מילים על מה שהחיים מבקשים. היא שתקה זמן רב ואמרה: "חימר, חום, ידיים". הניגוד הזה כבר הראה רבות. בגוף ההבדל היה ברור עוד יותר: במילה "מעבדה" צווארה התכווץ, במילה "חימר" כתפיה ירדו ונשימתה השתנתה.

הסתכלנו על רונות המעבר לא כעל גזר דין, אלא כמפה של צומת. הופיעו אייוואז, נאוט'יז ואינגוז. אני לא קוראת שילובים כאלה כתסריט מוכן. עבורי זה נראה כך: סוניה תלויה זמן רב בין תמיכה ישנה לחדשה, הצורך כבר הבשיל, והשלמת הצורה הישנה אינה מנוסחת לפעולה. אחר כך יצא דבר פשוט וכואב מאוד. קול האם בתוכה אמר: "אישה נורמלית נאחזת ביציבות". קול הפחד הוסיף: "יצירתיות לא מפרנסת". וקול הילד אמר בשקט רב: "אני רוצה להכין כלים שאנשים יאכלו בהם בבית, ולא יחיו על אוטומט".

לא עשינו מזה מיתוס של ייעוד. חיפשנו את הצעד הכנה הבא. לא פיטורים באותו יום, לא קפיצה מאגית. הצעד הבא היה אחר: היא שכרה סדנה קטנה לשני ערבים בשבוע, חישבה את הסכום הבטוח המינימלי שבו המעבר לא יהרוס את המשפחה, ולראשונה הרשתה לעצמה לקרוא לקדרות לא תחביב, אלא עבודה בהתהוות. כעבור כמה חודשים היא כתבה לי שלראשונה מזה שנים רבות הפסיקה להתעורר עם אבן בחזה. זה לא נס. זה הרגע שבו הקוהרנטיות הפכה חזקה יותר מהפחד.

סיפורים כאלה אני אוהבת דווקא בגלל ארציותם. קסם לא תמיד נראה כהבזק. לעיתים קרובות הוא נראה כפעולה מדויקת ברגע הנכון. קצת פחות הטעיה עצמית, קצת יותר מגע עם הגוף, שיחה כנה יותר עם קולות השושלת – והמערכת מתחילה לנשום אחרת.

פרקטיקה: רונות מעבר על דף ובגוף

ניתן לבצע תרגול זה בבית ללא הכנה מיוחדת. דרושים דף נייר, עיפרון פשוט, עפרונות צבעוניים או עטים, מעטפה, ואם יש לכם חפיסת טארוט או סט רונות – ניתן להוסיף אותם בסוף. אל תערכו, אל תרככו. ככל שזה גס וכנה יותר – כך זה מדויק יותר.

1. ציירו סף ללא מילים. קחו דף וחלקו אותו לשלושה חלקים. בחלק הראשון ציירו, בלי לחשוב, איך נראים חייכם הנוכחיים. רק קווים, צורות, כתמים, ללא כיתובים. בשני – איך נראה מקום המעבר. בשלישי – איך נראית הצורה שאליה אתם הולכים. אל תנסו יפה. היד עצמה יודעת. הסתכלו אחר כך לא על האסתטיקה, אלא על הגיאומטריה: היכן צפוף, היכן ריק, היכן יש תמיכה, היכן יש קרע.
2. חברו את הגוף. הניחו כף יד אחת על החזה, את השנייה על הבטן התחתונה. הסתכלו בתורכם על כל אחד משלושת הציורים ושימו לב היכן הגוף מתכווץ, היכן הוא מתחמם, היכן רוצים להסיט את המבט. אם אפשר, עמדו יחפים על הרצפה. אמרו בקול רם רק מילה אחת לכל ציור: "לחץ", "הפסקה", "טעם", "בושה", "עניין" – כל מילה כנה.
3. כתיבה חופשית 7 דקות. כתבו ללא הפסקה את המשפט: "אני לא עובר/ת כי…". אחר כך דף חדש ועוד 7 דקות למשפט: "אם אעבור/אעבור, אצטרך להודות ש…". אל תתקנו כלום. אל תהפכו את הטקסט לחכם יותר. אם היד כותבת בגסות, שתכתוב בגסות. זהו החומר.
4. הדגישו את הקולות שבפנים. על דף נפרד רשמו שלושה קולות בדיבור ישיר. קול אמא אומר: … קול הפחד אומר: … קול הילד אומר: … אם יופיע קול רביעי, למשל קול החובה, הכעס או האמונה, הוסיפו אותו. כאן אסור לכתוב במילים כלליות. רק משפטים ספציפיים שנשמעים באמת בראשכם.
5. אם יש קלפים או רונות, עשו פריסה קצרה של 5 עמדות. 1) מה כבר הסתיים. 2) מה אני עדיין מחזיק/ה מפחד. 3) היכן נמצאת התמיכה שלי כעת. 4) איזה צעד קטן אך אמיתי. 5) מה ישתנה בגוף כשאעשה את הצעד הזה. את הדבר הראשון שעלה, רשמו מיד. אל תיכנסו לספר בדקה הראשונה. קודם התגובה שלכם, אחר כך העיון.
6. אטמו. קפלו את הציורים והטקסטים למעטפה, כתבו תאריך ופתחו בעוד 21 יום. לא לפני כן. במהלך זמן זה, שימו לב איזה חלק מהתרגול ממשיך להדהד בגוף. בדרך כלל התשובה המדויקת ביותר אינה היפה ביותר, אלא הפשוטה ביותר.

אם לאחר תרגול זה עלתה חרדה רבה, אל תתמודדו לבד. לעיתים מעבר נוגע בטראומות ישנות, ואז עדיף ללכת בליווי – למטפל/ת, למטפל/ת גופני/ת, לאדם שיודע להחזיק את השדה ללא לחץ. סמלים עוזרים לראות, אך הם אינם מחליפים עזרה רפואית ואינם חייבים לפתור הכל בערב אחד.

היכן אני רואה רונות מעבר בחיים הישראליים

בישראל, מעברים הם גופניים במיוחד. חמסין יכול להגביר עצבנות, חגים חושפים נאמנויות משפחתיות, שינוי שפה מוציא מזהות מוכרת, וחדשות צבאיות מוסיפות זרם מיותר למערכת העצבים. על רקע זה, רבים מבלבלים עייפות עם עצלות, וסף עם כישלון. אני רואה את ההפך: חלק מהאנשים אינם מתפרקים, אלא מתארגנים מחדש.

לכן כל כך חשובים לי כלים פשוטים שמחזירים את האדם למגע עם הצורה. לא שכנוע, לא סיפור על כל יכול, אלא עבודה מדויקת עם סמל, גוף ומילה. אם גישה כזו קרובה לכם, תוכלו לקרוא חומרים בLiveMagia, לבקר בחנות המכשפה עבור קלפים, רונות וכלי עבודה, וללמידה מעמיקה יותר ראו את בית הספר של ויקטוריה רומר. אני תמיד בעד שהפרקטיקה לא תהיה דקורטיבית, אלא ישימה לחיים האמיתיים.

אם אתם מרגישים שהסף שלכם כבר הבשיל, לא חייבים לשבור את כל הביוגרפיה בצעד אחד. לפעמים מספיק לומר את האמת, לשמור על הפסקה ולעשות פעולה אחת שתואמת את הגוף. כך בדיוק נוצרת קישוריות חדשה. לא מרעש, אלא מדיוק.

אם תרצו לעבור ניתוח כזה איתי בסטודיו בחיפה או אונליין, ניתן לכתוב לוויקטוריה בוואטסאפ.