פסל מ… טחנת קמח

פסל מ… טחנת קמח

פיני (פנחס) ויינברג נולד בחיפה ב-22 בפברואר 1936. הוא לא רכש השכלה מקצועית בתחום האמנות, אך ראה בפסלים הישראלים יצחק דנציגר ורודולף לייכמן את מוריו. בנוסף, הוא למד את מלאכת שיקום עתיקות ברשות העתיקות של ישראל. עבודותיו של פ. ויינברג הוצגו בתערוכות בפריז ובישראל: בירושלים, תל אביב, באר שבע, וכמובן, בחיפה. את פסליו ניתן לראות בערים לוד ורמת גן.

אך היצירה המפורסמת ביותר של פ. ויינברג בארץ היא האנדרטה שהוצבה בכיכר 'מצפור יורדי הים' בחיפה (שבתרגום ישיר מעברית נשמע כ'נקודת תצפית יורדי הים') בצומת רחוב וינגייט ושדרות קיש. היא מוקדשת ליורדי הים של ספינות הסוחר הישראליות שמקומות טביעתן אינם ידועים, והיא מייצגת תיאור מסוגנן של שלד ספינה, שחרטומה פונה לשמיים. למרגלות האנדרטה קבוע לוח עם הכיתוב:

לזכר

נספי הים

יורדי צי הסוחר,

שמקומות קבורתם

אינם ידועים.

משמאל לפסל זה, על קיר הבנוי מאבני גוויל קטנות, קבוע לוח עם שמות 11 הספינות שטבעו ושמות 74 יורדי הים שנספו בהן. מעל טקסט זה – מילים מספר תהילים (עו, כ): "בַּיָּם דַּרְכֶּךָ וּשְׁבִילְךָ בְּמַיִם רַבִּים וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נוֹדָעוּ". מימין ללוח זיכרון זה נמצא לוח נוסף, המפרט את שמות יורדי הים שנספו במצולות ים בשתי ספינות נוספות, וכן שמונה יורדי ים נוספים שמקומות היעלמותם גם הם אינם ידועים.

ועכשיו, למעשה, על טחנת הקמח שבה חי פ. ויינברג. היא נמצאת בחיפה בשכונת בת גלים, ברחוב העלייה השנייה 22 (בחצר), והיום היא נראית כמבנה חרוטי מוזר למראה. היא הופיעה כאן בשנת 1874 והייתה המבנה הראשון באזור זה של העיר. בעליה היה תושב המושבה הגרמנית בחיפה בשם קלטנבך. בתחילה, הטחנה פעלה אך ורק בכוח הרוח, אך עד מהרה התקין היזם מנוע קיטור למטרה זו, כדי לא להיות תלוי בגחמות האקלים הים תיכוני. בתחילה, "מפעל טחינת הקמח" זה שירת אך ורק את צרכי תושבי המושבה הגרמנית בחיפה, אך עד מהרה, כששמעו על הטחנה המופלאה, נהרו לכאן איכרים מהכפרים הערביים הסמוכים, ועד מהרה גם מיישוב יהודי "רחוק" כמו זכרון יעקב. לשם כך, תושביו נאלצו לצאת לדרך בשעות הערב המאוחרות, כדי להגיע למקום עד הבוקר, לאסוף את הקמח המוכן לאחר ארוחת הצהריים, ולהספיק לחזור הביתה עד ערב אותו יום…

אך מר קלטנבך לא שמח זמן רב על קיומם של לקוחות נוחים, אם כי רחוקים – עד מהרה נבנתה טחנת קמח משלו לא הרחק מזכרון יעקב. וגם הערבים המקומיים החלו להוות לו תחרות רצינית, והציעו, כפי שקורה לעיתים קרובות באזורים אלה, מחירי דמפינג עבור שירותם, שאולי לא היה באיכות אירופאית, אך עדיין סביר. בסופו של דבר, כשהשלים עם העובדה שעסקיו קורסים, סגר הגרמני היזם את מפעלו.

ועוד זמן מה לאחר מכן, תושבי המקום בזזו כל מה שיכלו לשאת, כולל להבי הטחנה וחלקים מהמנגנון הפנימי שלה. הדבר היחיד שלא הצליחו לעשות היה להרוס את המבנה עצמו. והיום הוא מזכיר לנו את היזמות האירופית שפלשה למציאות המקומית…

ובשנת 1977, בבניין טחנת קמח זו לשעבר, התיישב פיני ויינברג, שהצליח לרכוש את הבניין מעיריית חיפה. הוא הפך את המבנה לאחוזה בת חמש קומות, שכל חדר בה (אם עולים מלמטה למעלה) קטן מהקודם, אך יש לו חלון נפרד וכל התנאים לחיים נורמליים. כאן יצר רבות מעבודותיו, לכאן הביא את העתיקות המגוונות שכה אהב. פ. ויינברג נפטר ב-26 באוגוסט 2017. ועד מהרה, "הדירה הטובה" לשעבר של האמן המוכשר אירחה בעלים חדשים: זוג צעיר, מארק וויקטוריה רומר. בני הזוג הציבו לעצמם מטרה להפוך את טחנת הקמח לשעבר לבית-מוזיאון של פ. ויינברג, ולהמשיך את תשוקתו לאיסוף עתיקות. כבר היום ניתן לראות כאן את פסליו הרבים, ואת אוסף השעונים העתיקים, הטלפונים ומקלטי הרדיו, וכן את הרהיטים, הציורים, הפסלונים ואפילו תנור ה"בורז'ויקה" שהיו שייכים פעם לאמן.

לא ניתן לתאר את האווירה והאנרגיה של המקום, שנוצרו כאן על ידי הבעלים החדשים, וניתן לחוש אותן רק במקום עצמו. כידוע, עמים רבים ראו בטחנות קמח מקומות כוח וסמלי חיים, ובגרעינים – עושר ופוריות. קיימים מיתוסים ואגדות רבים הקשורים לטחנות קמח, וכמובן, טחנת קלטנבך לשעבר אינה יוצאת מן הכלל. מתושבי חיפה הוותיקים ניתן לשמוע סיפורים על ריפויים מופלאים מאי-פוריות לאחר שהות בה. אחד מאנשים אלה, אגב, היה פ. ויינברג עצמו. לאחר שנים רבות של ניסיונות להרות, וכבר כשהתייאש מלהצליח ביוזמה טובה זו, הוא רכש את טחנת הקמח הנטושה. וזמן קצר לאחר מכן, אשתו נכנסה להריון ובמועד המתאים ילדה בת…

בנוסף, טחנת הקמח ששופצה על ידי בני הזוג רומר מאוד מתאימה למיסטיקה, כפי שמעיד המרכז האזוטרי "מאגיית החיים" הפועל בה, בניהולה של ויקטוריה. כאן מתקיימים סמינרים אזוטריים, פועלים קורסים, וכן מתקבלים המעוניינים לפתוח צוהר לעתידם או לקבל תשובה לשאלות מטרידות. ליצירת קשר עם ויקטוריה ניתן לפנות בטלפון +972-54-388-30-90